פרק 7

על הכביש שכבה נערה בערך בגילן, פצועה ומראשה יורד דם.

"תתקשרו לאמבולנס!"

קראה אליס בלחץ.

לוסי חייגה את המספר של הבית חולים וכעבור כמה דקות הגיע אמבולנס ולקח את הנערה לבית חולים, אליס ולוסי נכנסו לתוך המונית ונסעו אחרי האמבולנס.

_

"אני לא מאמינה שזה קורה לנו!"

אליס הלכה הלוך וחזור בתוך המסדרון של הבית חולים.

"אולי תירגעי אליס?! תשבי כבר!"

לוסי ניסתה להרגיע אותה אך ללא הצלחה.

"אנחנו פה! מה קרה?"

טום וביל נכנסו לתוך המסדרון בריצה.

"למה באתם? אם יזהו אתכם?"

"תירגעי, לא יקרה פה כלום"

חיבק ביל את אליס והרגיע אותה.

טום התיישב ליד לוסי שישבה על אחד הכיסאות עם ראש מושפל לרצפה.

"את בסדר?"

הוא נגע בשערה ולוסי העיפה את ידו ממנה.

"אני מצטער על מה שהיה קודם.."

"אתה לא צריך להצטער, יכולתי למנוע את זה"

"ולמה לא עשית את זה?"

"כי אני..."

היא הרימה את מבטה ונתקלה בעיניו של טום.

"לא משנה"

לפתע דלת החדר בו הנערה הפצועה שכבה נפתחה וממנה יצא הרופא שטיפל בה.

"מה איתה??"

אליס התקדמה לעברו.

"היא תהיה בסדר, היא יצאה מכלל סכנה"

אמר הרופא ואליס נאנחה לרווחה.

"אתן בטוחות שאתן לא מכירות אותה?"

"אין לנו מושג מי זאת"

"אנחנו צריכים לאתר קרובי משפחה שלה"

הסביר הרופא.

"אני יכול להיכנס שנייה לראות אותה?"

שאל ביל ואליס הסתכלה עליו מופתעת.

"כן, היא בהכרה מלאה כרגע"

ביל נכנס לתוך החדר וסגר אחריו את הדלת.

הוא התקדם לכיוון המיטה והביט בנערה הישנה.

"כריסטין?"

אמר ביל מופתע.

הנערה התעוררה והסתכלה עליו.

"ביל!"

היא אמרה בקול מתרגש מנסה להקים את עצמה ומושיטה לעברו ידיים, ביל התקדם לעברה וחיבקה אותה.

"מה אתה עושה פה?"

"אני..."

"אתה מכיר את אלה שדרסו אותי?"

"כן.."

"אוו.. הבנתי"

חייכה כריסטין.

"ביל..?"

אליס נכנסה לחדר וסגרה את הדלת אחריה.

כריסטין וביל הפנו את מבטם לעברה.

"אז... אני מבינה שאתם מכירים"

"איך את יודעת?"

"שמעתי אתכם מדברים"

"זה לא מה שאת חוש.."

ביל התחיל לדבר אך כריסטין מיד קטעה אותו.

"היי, אני כריסטין, חברה של ביל"

כריסטין הציגה את עצמה בחיוך.

ברגע שאליס שמעה את המילה 'חברה' היא נהייתה קרח, היא הייתה המומה, 'למה יש לו חברה והוא לא אמר כלום?' היא חשבה לעצמה מבולבלת מתמיד, אך מיד לקחה את עצמה בידיים.

"אליס.. ידידה של ביל"

"בת כמה את?"

"18 וחצי.. את?"

"17"

"את עדיין לומדת?"

"כן.. שנה אחרונה ונגמר!"

שמחה כריסטין.

אליס הרימה את מבטה לביל שהסתכל עלייה במבט מובך.

"אני מצטערת שפגענו בך עם המכונית.. לא שמנו לב.."

"זה בסדר, אני מבינה"

חייכה כריסטין.

"אז כמה זמן אתם ביחד?"

היא הפנתה את השאלה לביל ולכריסטין הפעם.

"אנחנו לא..."

"עוד מעט חודשיים!"

"מזל טוב"

אליס חייכה חיוך מאולץ.

'למה בכלל אכפת לי שיש לו חברה?' היא חשבה לעצמה והתחילה להתעצבן על עצמה שהיא מאוכזבת מהעובדה הזאת.

'אני לא אוהבת אותו, אני לא, אסור לי! הוא בחיים לא ירצה אותי, הוא ביל קאוליץ, מה אני חושבת לעצמי?!' היא חשבה לעצמה בכעס.

"אז מה איתך? יש לך חבר?"