טוב אז ככה יש לנו את -

~ אל תחשיבו את העגיל בשפה~

לילאן -
בת 18 וחצי, מגרמניה. חברה של מייגן . חולמת על להיות כותבת , אך מסתפקת במזכירה לבנתיים.
מתוסבכת , רצינית ועקשנית.

 מייגן -
בת 19. חברה של לילאן . מנסה להתמודד עם מות אחיה .

חייכנית , אנרגטית וצינית .

מחפשת שקט מסביב , אך רוצה למצוא גם משהו שילהיב אותה .

וכמובן טוקיו הוטל .

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרק 5 -

~אצל מייגן~

"שקקקטטט !!!!" צרחתי בכל קולי .

"תפסיקוו לריב ! אני מנסה ללמוד ואתם לא מפסיקים לצרוח אחת על השני .

תריבו מחוץ לבית או שלא תריבו בכלל , אולי תתגרשו כבר ?? " צרחתי על הורי בלי סוף .

נימאס לי כבר מהם !! כל היום , כל הזמן הם רבים .

נכנסתי שוב לחדרי , מנסה להתרכז ולחזור שוב לחומר למבחן .

כלום , שום כלום . המוח כאילו התנתק לכמה זמן .

קמתי מהכיסא ומתקדמת אל עבר המיטה והפלאפון שעליה .

התקשרי במהירות לליאן , חושבת על הכאב ראש האדיר שהופיע היום בבוקר .

ליליאן לא ענתה לי , כנראה עדיין אצל הגורדון הזה . ת'אמת ? אני לא מבינה במה הוא עוזר ? כולה מדבר איתה על דברים . גם אני יכולה לעשות את זה .

אתמול היה לי יום הולדת 19 . אני לא מרגישה מיוחדת . אני רק נהיית זקנה עם השנים .

אני זוכרת שכשהייתי בת 13 פחות או יותר , כשעברתי לגרמניה , ליליאן היתה היחידה שרצתה להכיר אותי . לא ממש נראתי טוב . גבוה לא הייתי , חצ'קונים היו לי כמעט על כל הפרצוף ופלטה על השיניים . במשך השנים גבתי , החצ'קונים נעלמו כאילו לא היו והפלטה ישרה את שייניי וירדה גם כן .

החברות הטובות שלי נשארו בצרפת . אווח כמה שאני התגעגעתי , ועכשיו – הם רק חלק מההיסטוריה .

הדבר היחיד שמשאיר אותי בבית עם כל הריבים האלו , זה החדר של אחי .

אני פשוט לא יכולה להתנתק ממנו . אני יודעת שזה רק חדר אבל , זה הזיכרונות שלי ממנו , מאחי . לפני שנתיים הוא נדרס באיזו תאונת דרכים .

מאז ההורים שלי לא מפסיקים לריב , מאשימים את עצמם במשהו שבכלל לא היה באחריותם .

אני מתגעגעת אליו כל - כך . הוא תמיד היה שם בשבילי , מן אח גדול – קטן כזה .

קמתי מהמיטה , חושבת לאן ללכת .

במוחי עלה רעיון מצויין ומהר רצתי אל עבר הארון להתלבש .

~אצל ביל~

אני לא מבין מה קרה לטום .

ממתי הוא יוצא לשאוף אוויר ?

אחרי אתמול בלילה הוא בטח מאושר .

כל פעם מישהי אחרת . אני באמת לא מבין אותו .

איך הוא יכול לנצל ככה את הבנות האלו .

אני דבק בשלי – האחת וזהו . לא איכפת לי ממה שטום אומר לי .

אני רוצה חופש. כמו כולנו פה, ועוד שבוע זהו – חופש .

אני יוכל לישון בלי סוף ולבלות יותר זמן עם המשפחה שלי .

הודיעו כבר על העליה לטיסה . וטום עדיין לא חזר . לקחתי את הפלאפון שלי ותקשרתי אליו במהירות.

הוא ענה ותוך כמה דקות הוא נכנס לתוך החדר .

אז , עוד שבוע . שבוע .

~אצל לילאן~

יצאתי מגורדון ,שוב פעם – השעון מתקתק .

הטלפון צילצל אך לא עניתי .

רציתי שקט .

התקדמתי אל עבר התחנה , שוב פעם עולה על האוטובוס ומגיע הביתה .

כשהגעתי לחצר הבית עיניי נפערו .

לא האמנתי למה שהיה שם .