טוב אז ככה יש לנו את -
~ אל תחשיבו את העגיל בשפה~
לילאן -
בת 18 וחצי, מגרמניה. חברה של מייגן . חולמת על להיות כותבת , אך מסתפקת במזכירה לבנתיים.
מתוסבכת , רצינית ועקשנית.
מייגן -
בת 19. חברה של לילאן . מנסה להתמודד עם מות אחיה .
חייכנית , אנרגטית וצינית .
מחפשת שקט מסביב , אך רוצה למצוא גם משהו שילהיב אותה .
וכמובן טוקיו הוטל .
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 5 -
~אצל מייגן~
"שקקקטטט !!!!" צרחתי בכל קולי .
"תפסיקוו לריב ! אני מנסה ללמוד ואתם לא מפסיקים לצרוח אחת על השני .
תריבו מחוץ לבית או שלא תריבו בכלל , אולי תתגרשו כבר ?? " צרחתי על הורי בלי סוף .
נימאס לי כבר מהם !! כל היום , כל הזמן הם רבים .
נכנסתי שוב לחדרי , מנסה להתרכז ולחזור שוב לחומר למבחן .
כלום , שום כלום . המוח כאילו התנתק לכמה זמן .
קמתי מהכיסא ומתקדמת אל עבר המיטה והפלאפון שעליה .
התקשרי במהירות לליאן , חושבת על הכאב ראש האדיר שהופיע היום בבוקר .
ליליאן לא ענתה לי , כנראה עדיין אצל הגורדון הזה . ת'אמת ? אני לא מבינה במה הוא עוזר ? כולה מדבר איתה על דברים . גם אני יכולה לעשות את זה .
אתמול היה לי יום הולדת 19 . אני לא מרגישה מיוחדת . אני רק נהיית זקנה עם השנים .
אני זוכרת שכשהייתי בת 13 פחות או יותר , כשעברתי לגרמניה , ליליאן היתה היחידה שרצתה להכיר אותי . לא ממש נראתי טוב . גבוה לא הייתי , חצ'קונים היו לי כמעט על כל הפרצוף ופלטה על השיניים . במשך השנים גבתי , החצ'קונים נעלמו כאילו לא היו והפלטה ישרה את שייניי וירדה גם כן .
החברות הטובות שלי נשארו בצרפת . אווח כמה שאני התגעגעתי , ועכשיו – הם רק חלק מההיסטוריה .
הדבר היחיד שמשאיר אותי בבית עם כל הריבים האלו , זה החדר של אחי .
אני פשוט לא יכולה להתנתק ממנו . אני יודעת שזה רק חדר אבל , זה הזיכרונות שלי ממנו , מאחי . לפני שנתיים הוא נדרס באיזו תאונת דרכים .
מאז ההורים שלי לא מפסיקים לריב , מאשימים את עצמם במשהו שבכלל לא היה באחריותם .
אני מתגעגעת אליו כל - כך . הוא תמיד היה שם בשבילי , מן אח גדול – קטן כזה .
קמתי מהמיטה , חושבת לאן ללכת .
במוחי עלה רעיון מצויין ומהר רצתי אל עבר הארון להתלבש .
~אצל ביל~
אני לא מבין מה קרה לטום .
ממתי הוא יוצא לשאוף אוויר ?
אחרי אתמול בלילה הוא בטח מאושר .
כל פעם מישהי אחרת . אני באמת לא מבין אותו .
איך הוא יכול לנצל ככה את הבנות האלו .
אני דבק בשלי – האחת וזהו . לא איכפת לי ממה שטום אומר לי .
אני רוצה חופש. כמו כולנו פה, ועוד שבוע זהו – חופש .
אני יוכל לישון בלי סוף ולבלות יותר זמן עם המשפחה שלי .
הודיעו כבר על העליה לטיסה . וטום עדיין לא חזר . לקחתי את הפלאפון שלי ותקשרתי אליו במהירות.
הוא ענה ותוך כמה דקות הוא נכנס לתוך החדר .
אז , עוד שבוע . שבוע .
~אצל לילאן~
יצאתי מגורדון ,שוב פעם – השעון מתקתק .
הטלפון צילצל אך לא עניתי .
רציתי שקט .
התקדמתי אל עבר התחנה , שוב פעם עולה על האוטובוס ומגיע הביתה .
כשהגעתי לחצר הבית עיניי נפערו .
לא האמנתי למה שהיה שם .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
