| 9/2003
זה היה סיפור של קיץ
היה זה קיץ חם ולח ,מהסוג שאנו מכירים כאן בתל אביב ,
השנה היאשנת 1947,הבריטים בארץ ,תל אביב היא עיר מתפתחת ,אפילו טיילת יש לה ,בתי קפה עם מוזיקה וריקודים סלוניים, כמה רחובות מרכזיים והרבה חול.
באותו קיץ לח בילה לו להנאתו בחוף ימה של העיר ,נער בן שבע עשרה ומחצה ,תלמיד י"א בגימנסיה הרצליה של אותם ימים ,מאיר שמו.
מאיר שהיה תלמיד טוב אבל לא מצטיין ,אהב יותר מכל את הים ,שם בילה את רוב היום ,לעיתים עם חבריו לעיתים לבד .
מאיר היה אתלט מצטיין ,לא גבוה אך נאה למדי ,בן להורים יקים ,אך בעל גוון עור שחום ושיער שחור כפחם.
היה זה יום חמישי בשבוע ,זה לא מכבר הסתיימה לה שנת הלימודים ,ומאיר התלבט בינו לבין עצמו אם להתגייס לפלמ"ח כבר עכשיו או לסיים את לימודיו בגימנסיה . הרבה מחבריו גויסו וכחובב אקשן ,התאווה בכל ליבו שמשהו גדול יקרה לו ,הוא לא יכול היה להגדיר לעצמו מה ,אבל הרגיש מין גוש כזה שהסתובב לו בבטן ,מאיים להתפקע בכל רגע ,מחפש סדק לפרוץ דרכו.
הוא היה בדיוק באמצע עמידת ידים ,כשראה במהופך זוג רגליים שריריות ושעירות ,בגוון מוקה ,בסמוך אליו.
הוא התגלגל חזרה לעמידה ונעמד מול הגוף שהיה מחובר לאותן רגליים.
מולו היה אחד הבחורים היפים ביותר שראה מאודו .
לא גבוה במיוחד,כבן שלושים ,כחול עיניים ,שיער בלונדיני קצוץ,שרירי ומוצק
"אתה כל כך אתלטי,זה מדהים מה שאתה עושה " אמר הזר באנגלית
"תודה" חייך מאיר בבישנות
"אתה גר כאן בסביבה ?"
"כן" גמגם מאיר ,מנסה להסתיר את הסומק שהציף את פניו
"היי ,אני דייויד"
"היי" ענה מאיר
קצת הסבר על התקופה ,הימים ,ימי כיבוש ,אלפים של חיילים בריטיים ,הידועים בשם "כלניות" ממלאים את ארצינו המתהווה ,לא מעט גברים כחולי עיניים ושיער בהיר ,שבו את ליבן של בנות תל אביב ,שהיו כבר אז ,שרלילות לא קטנות .
עשרות קשרים מעורבים החלו להרקם למורת רוחם של ראשי הישוב ומפקדי הצבא.
והנה עומד לו נסיך בריטי בבגד ים קסום של אותה תקופה ועושה עיניים למאיר שלנו ,שהיה בתול לגמרי עד לאותו רגע.
דוויד סיפר למאיר שהוא משרת בסרפנד ,הלא היא צריפין של ימינו ,ובוויקנד הוא יוצא לכוון תל אביב רכוב על אופניים ומתנחל לו בחוף הים ,שותה בשקיקה ,את מראם של בחורי העיר .
אפשר היה לראות את החיבור שנוצר באותו רגע ,עננה של קסם ריחפה מעליהם ,עוטפת אותם כרחם חמים.
שניהם נותרו על החוף ,מלווים את השמש השוקעת ,מדברים וושותקים ,מגניבים מבט מדי פעם וצוחקים .
הערב ירד ,מאיר היה צריך לשוב לביתו ,נדברו להפגש מחר באותה שעה ובאותו מקום .
למחרת נפגשו ,שחו ביחד ,שתו גזוז בקיוסק שעל החוף ,ורצו שהזמן יעמוד מלכת.
דוויד סיפר למאיר ששכר חדר באכסניה שליד החוף ,מאיר הנהן בהסכמה ,ושניהם פנו לכוון האכסניה.
כבר בכניסה לחדר ,התנפלו בשקיקה זה על זה ,שותים ברעבתנות זה את פיו של זה ,שבויים בסערה חושים אדירה,משתוקקים ורעבים ,אוהבים כפי שלא אהבו בחייהם.
הסופשבוע עבר ,ואחריו עוד סופשבוע, והשבועות עברו להם והאהבה בין השניים פרחה ופרחה.
ואז הגיע הבשורה המרה ,בכ"ט הנובמבר,מחליט האו"ם על הקמה של מדינה ליהודים ,במקביל מתחילים הבריטים בעזיבה מפלסטינה.
דיוויד היה בין העוזבים.
על הטיילת של תל אביב ,עמדו בבוקר אחד מאות של אנשים ונופפו בשימחה אל עבר אוניה מלאה בחיילים בריטים ,
חוגגים את הסתלקותו של הכובש,ואילו נער אחד ,שחור שיער ושזוף ,עמד שעון על מעקה הטיילת,כל כולו רועד ,מתאפק לא לבכות ,ולא מצליח.
ההחלטה גמלה בליבו ,מחר הוא מתגייס לפלמ"ח.
השבועות עברו ,מלחמה קשה סערה בארץ, והנער הפך לחייל קשוח .
מסונף לפורצי הדרך לירושליים ,לחם באומץ שורד עוד יום ועוד יום ועוד יום.
באחת ההפוגות ,הגיעה אספקה של ציוד למוצב בחסות החשיכה,
מאיר עזר למובילים לפרוק את הציוד מהמשאיות ,ולאחר שסיים פנה לנוח באוהל,באמצע הלילה התעורר מעצמו ולא יכול היה להמשיך לישון למרות עייפותו ,הוא יצא מהאוהל והלך להשתין בשולי המחנה ,היה זה ליל ללא ירח ,הוא נעמד והשתין ,נהנה מתחושת ההתרוקנות הנעימה ,כשלפתע שמע צליל דומה של התרוקנות ,הוא ראה צללית של בחור, במרחק של מטרים ספורים ממנו ,עומד ומשתין אף הוא ,הוא הביט בו והחוויר ,מולו ,במרחק קצר עמד דיוויד.
"דיוויד?"
"מאיר?" שאל נדהם
שני הלוחמים התחבקו ומיאנו להפרד.
ועכשיו קצת הסברים:
דיוויד חזר לאנגליה ,האהבה למאיר יסרה אותו ,לא יכול היה להרדם בלילות ,
גמלה בו ההחלטה לעזוב את צבא הוד מלכותו ,ולחזור לפלסטינה .
הוא פנה אל מפקדיו ,וביקש לעזוב ,אך כיוון שהיה חייל מצטיין ,לא נענה מייד בחיוב ויש אף טוענים שהוזמן אל לישכתו של הוד מלכותו המלך ג'ורג' כדי לשכנעו לחזור בו מהחלטתו ,ושמועה עקשנית אחרת ,סוברת כי דיוויד סיפר למלך את סיפור אהבתו למאיר ואילו המלך לחץ את ידו באומץ ואיחל לו הצלחה בדרכו.
דיוויד ,בן למשפחה יהודית ,נפרד ממשפחתו והגיע לתל אביב ,כל נסיונותיו למצוא את מאיר עלו בתהו,מיואש ושבור ,התגייס לפלמ"ח ,והצטרף לשיירות האספקה ללוחמים ,וכך באמצע הלילה ,טרוד ורדוף ,ללא יכולת להרדם ,יצא להתרוקן ,והשאר זה הסטוריה.
סוף דבר:
מאותו לילה ,לא נפרדו דרכיהם של השניים,המילחמה נגמרה והם עברו לגור ביחד בתל אביב ,הם היו הזוג הראשון ,שחי פתוח וגלוי בציבור ,ביחד בילו כמעט חמישים שנה .
לפני מספר שנים נפטר דייויד בשיבה טובה ואילו מאיר שלנו,צעיר ניצחי ,איש ללא גיל חי ונושך בחיים ,במלוא עסיסם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
