מסעותיו של חובב זין בשדות הזרגים האין סופיים

אני יודע שכולכם כמהים כבר לאיזה סיפור עסיסי וכחול מעברי אבל מלבד הזין בוער לי כרגע בלב ,

כשאני רואה מה עשה לנו הביב.

הנה קטע שכתב מני אביב, שהעתקתי כמו שהוא מפורום "תיאטרון החדר- של אמיר אוריין"

מני אביב: הלך הביבי

כמה דברים על ההתפטרות של ביבי:

כמובן, שהשמחה היא מוקדמת - וכנראה גם נטולת תכלית. המדיניות עצמה לא תסטה ממסלולה, אף לא בסנטימטרים. המנגנון שמפעיל את התופעה של התרוששות ההמון לטובת התעצמות והתעשרות הבודדים הוא גדול וגלובאלי, והוא הרבה מעבר למימדיו החנוטים של ביבי עצמו. הוא לא היה יותר מאשר פקיד נלהב ונאמן ממדרגה ראשונה של ביורוקרטיית ההון החזקה והמשעבדת. מחליפו בכסא הפקיד לא צפוי להביא עמו נועזות נונקונפורמיסטית כלשהי - יש לצפות שימשיך לבצע במסירות את עבודת הקודש שלשמה הוא נמצא בעמדתו.

מהי עבודת קודש זו?

ובכן, הגדרת משרתו הנוכחית של שר אוצר בממלכה הניאו-קלאסית השמרנית נחלקת לכמה משימות חשובות:

א) המשך הפרטת מנגנוני המדינה והעברת נכסי ציבור בזול לידיים של כרישי הון ותאגידים. חברות ומנגנונים אלו מאפשרים לאשפי ההון הללו לבצע עיסקאות מהירות של פירוק, שיערוך, מכירה וכו' (טרקלין המניות שהציבור הרחב מודר ממנו) - פעולות שינפיקו רווחים מידיים, בלא כל מאמץ, וכל זאת בלי ש'המשקיעים הזרים' ייצטרכו לטרוח ולייצר מקום עבודה אחד.

ב) המשך מדיניות האבטלה, המתבטאת בהשקעות זעומות ובקיצוצים נרחבים בהוצאות המדינה ובשירות הציבורי. מדיניות זו - חשיבותה היא ממדרגה ראשונה ואין לרגע להקל בה ראש. תפקידה היא לקיים חרב של אימת פיטורין נצחית מעל צוואר העובדים - מה שלא רק ימנע מהם לצאת בתביעות שכר, אלא אדרבא, ייאלץ אותם לוותר על תנאים שווי כסף, שכר ראוי ויחס נאות ממעבידיהם. מן הצד השני של המתרס, מדיניות האבטלה - תוך קיצוץ מאסיבי בתמיכה של קצבאות- תאלץ מובטלים להסכים לעבוד בשכר עבדות ובאפס תנאים.

יש להבין זאת היטב. עלות העבודה היא גורם ראשון במעלה בכל מה שקשור למערך העסקי. ובעצם, המשוואה פשוטה בתכלית. כל שקל שנחסך בעלות העבודה מוצא עצמו נוחת מעדנות על רפידות המשי של עמודת הרווח. ורווח, רבותי וגבירותי, הוא כל הסיפור כולו.

ג) המשך מדיניות קיצוץ המיסים לחזקים. ושוב, אנו חוזרים אל עמודת הרווח המרופדת. והמשוואה הרי ברורה בתכלית...

קיצוץ המיסים מתבטא, כמובן, בקיצוצים בשרות הציבורי ובמערך הקצבאות. מערך זה הוא התמיכה הממשלתית המכונה 'בלתי יעילה' וחסרת פיריון. מנגד, התמיכה הממשלתית במעסיקים, בחברות הגדולות ובגופי העסקים נחשבת, כמובן, תמיכה בפיריון. יש כאן תופעה מעניינת ביותר, שראוי לשים אליה לב. כי מדינת ישראל משקיעה מיליארדים כל שנה בסבסוד המעסיקים - הן באופן ישיר והן באופן עקיף. זה מתבטא בהנחות מפליגות במיסוי, בוויתור על ארנונות, על מס מקביל (שמקובל בכל מדינה בעולם), בהורדת מס חברות למימדים מגוחכים וכו'.

כמו כן ישנן תמיכות ישירות כגון: מענקים לפי חוק עידוד השקעות הון (איזה ניסוח נפלא), מענקי פיתוח, סבסוד התיירות, סבסוד העבודה (לעידוד התעסוקה מסבסדים רק את המעסיק) וכו'.

והנה, כל מגזר הכלכלה העסקית, שתמיד מדבר על המדינה כגורם מתערב ומיותר ברובו, שרק מפריע להרמוניה הטבעית של השוק החופשי, שלוקח יותר מדי מיסוי ומעודד פרזיטיות בתמיכות כספיות - כל המגזר הזה מחריש כדג ומפנה ראשו ככל שמדובר בתקציבים אלו. ולמה? מפני שהעסקים אוהבים את המדינה כשהיא בשירותם. המדינה היא המנגנון הכוחני המשועבד לטובתם. לא צריך להאמין לדוברי העסקים, התאגידים ומנגנוני הכוח כשהם מטיפים להקטנת כוחה של המדינה. זה לא נכון עכשיו - ואם להאמין למרקס, זה אף פעם לא היה נכון בעבר.      

זוהי משימתו של שר האוצר, וממנה הוא לא יסור. וכפי שהדברים נראים עתה, יעברו עוד מעט מים בירקון עד שיתחולל השינוי.

אבל השינוי צריך לבוא קודם לכל מהאזרחים. מהעובדים הפגועים, מבעלי המצפון שנקעה נפשם מהכוחנות הזו, הנסמכת על ביזוי החלש ורמיסתו החוזרת ונשנית. נדמה שאין גבול לתשוקת הכוח והעושר. היא לעולם לא מגיעה לרוויה. זוהי טבעה - אנו הרי בני אדם, ואנו מכירים את המסלול הסחרחר של השיכרון הכוחני שאין לו תכלית...

והנה, ביום שבו הוכרז על לכתו של ביבי, נרשמה תופעה מעניינת. בשורה ארוכה וסדורה עמדו להם כל חברי האגודה - אנשי עסקים, כלכלני קתדרא ועיתונאים - וביכו מרות את אובדנו של אהובם, שהוציא אל הפועל את החלום הניאו-קלאסי שאותו ינקו בפקולטות לעסקים וכלכלה.

זה אותו האיש, אשר כמה שנים לפני כן היה שנוא עד טירוף בעיני אותם אנשים ממש, כי אז היה בעיניהם אאוטסיידר מסוכן - דמגוג נטול מצפון, שמוכן למכור את נשמתו למען סיפוק תאוות השלטון שלו. אז, בימים העליזים של מלחמת ביבי באליטות, ניהלו נגדו אותם גורמים ממש מלחמת חורמה. כי אז, ראוי לציין, היה תהליך השלום טוב לעסקים, וביבי איים להרוס אותו.

בשנים האחרונות, כשמשבר המלחמה והאבטלה הביא עמו רווחים אגדיים לקבוצות ההון החזקות, היווה ביבי (ששמר, למרבה הנוחות, על סגור פיו בנושא המדיני) מוציא ומביא של דרישות עתיקות לביצוע פירוק שיטתי של מנגנון התמיכה הציבורית (רפורמות, בלשון היפה), עד כדי שיעבודו המוחלט להון. והנה, כמה אהדה ופירגון קיבל פתאום האיש המנודה הזה...

ביום ההתפטרות הובאו אל חזית לשכת ההסברה (אולפני הטלוויזיה) שורה של דוברים, אשר כולם כאחד הביעו אהדה עמוקה למדיניות של ביבי, וכינו אותה נכונה ואמיצה, והביעו דאגה (מופרכת מעיקרה) שעתה תיפול תקלה או האטה בהתנהלות המשק במסלול המיועד לו מראש. כי, כאמור, זוהי המדיניות הנכונה. למה? אין צורך להסביר. חבל על הנימוקים. ועוד צירפו לכך את אותן דאגות רגילות, שכל כתב כלכלי מורגל בהשמעתן לנוכח כל 'משבר' (למעט עודד שחר, שעומד לבדו, כפרח שצומח שלא בעונתו, בכל עדת הכתבים הנאמנים, ומעז להשמיע קולות אחרים): דאגות לנפילת הבורסה, הדולר, השקל, שוק הנדל"ן, שוק ההון, הנסדאק והדאו ג'ונס....

כי כך אמורים הדברים להתנהל. הכל צריך שיהיה ערוך במארג מנוכר וזר לכל הדיוט נייד, כדי שלא ינסה להבין. כדי שלעולם גם לא יצליח להבין את ההקשרים המוזרים, הבלתי מנומקים של מרחב הכלכלה. הכלכלה, הרי, היא מעין עולם מיסתורין עטוף בדולח, שרק מעטים ונבחרים יכולים להבין את מהותה, ולראות את הקרקע עליה היא עומדת. עולם זה, כידוע, מנוהל עפ"י כללי מדע אפופי ערפל, שאת הגיונם החמקמק אין להסביר להמון הנבער, שבודאי חושב לו - הוי, תמימי ה' ייוושעו - שאפשר לנהל מדיניות כלכלית נבונה עם סולידריות וחמלה, ואפילו עם שיתוף ברכוש ואחראיות הדדית.

ומה יכול לומר אדם שמרוויח 3,500 ש"ח (וייתכן שיש לו משפחה, וזה עתה גם איבד את הקיצבאות שלו) לנוכח כל אותם מומחים, המסבירים לו מעל המסך שהמשק נמצא בשנים האחרונות בשיפור, ושהקיצוצים, ההפרטות ותכניות וינסקונסין למיניהן הם ברכה נפלאה? האם יעז לכוון את אצבעו אל חייו המרוטים ולהגיד: אני ההוכחה שאתם מדברים שטויות...

(מני אביב)