מסעותיו של חובב זין בשדות הזרגים האין סופיים

___________________________

כבר  כמה שבועות אני מוטרד מזה שהתיקשורת הכוללת טלוויזיה, רדיו ועיתונות כתובה כבר  הכריזה על המנצח בבחירות, הם לא מפסיקים לפמפם לנו שהבחירות האלו הוכרעו ושקדימה זוכה בבחירות(כבר מחלקים תיקים ועושים קואליוציות כמו בבוקר שאחרי), ושביכלל חבל לכם ללכת להצביע, תישארו בבית, כי ממילא אין לכם שום אפשרות להשפיע.

 וכל הסקרים שהם מפליצים לנו מהתחת,

ש45 אחוז מבני הנוער וצעירים (18-26)  לא מתכוונים להצביע,

 כי מה שקורה כאן בארץ לא מעניין אותם והם בכלל לא מבינים בפוליטיקה(כאילו שיש מה להבין אחרי שהממשלה אנסה אותך במשך כמעט ארבע שנים)

אז זהו שאני חושב שאתם יותר אינטיליגנטים ממה שמייחסים לכם,

ושהכאב של הזין שתקעו לכם בארבע שנים האחרונות,מהדהד, ולכן לא משנה מה תבחרו,

העיקר שתלכו ותבחרו, כי זו זכות בסיסית שלנו כאזרחים להראות את כוחינו,

כי יש סיכוי להשנות סידרי עולם, אם לא סידרי בראשית.

אני מביא כאן שני קטעים , די ארוכים אבל חשובים ביותר, שנשלחו לי באיגרת של "תיאטרון החדר"

אחד עוסק בהסבר למה חשוב להצביע,  וכולל את רשימת כל המיפלגות שמשתתפות בבחירות עם קישורים לרשימות המועמדים,מצעים ועוד(כדי שלא תבחרו חתול בשק) 

וקטע השני, אלמלא כתב אותו מני אביב, אז קרוב לוודאי שאני הייתי כותב אותו,

הוא מייצג אחד לאחד כמעט את הדיעות הפוליטיות והחברתיות שלי.

 מהימנעות מהצבעה בבחירות סימפטומטית לצורת הדיכוי הנפוצה ביותר בעולם המערבי

"כולם מושחתים!"

- לא נכון. משפט שגוי. אם כו-ל-ם מושחתים, אז  א-ף  א-ח-ד  לא מושחת, וגם זה משפט שגוי. הנכון הוא שיש מושחתים ויש ישרים.

"אין הבדל בין המפלגות"

- לא נכון. ע' בהמשך ברשימת המועמדים.

"אין קשר בין ההבטחות של המפלגות לבין מה שהן מקיימות"

- לא נכון. אם תקרא היטב את מצעי המפלגות, תיווכח לדעת שהן משתדלות לקיים את מה שהן מצהירות או את מה שנרמז בין השורות במצעים. ע' בהמשך ברשימת המועמדים.

"אין לי אמון במפלגות" - זהירות, אתה חושף את עצמך. מה שנרמז מתוך דבריך הוא, שאין לך אמון בעצמך. השיטה הקפיטליסטית הנוהגת אצלנו, יוצרת ניכור בין אדם לעצמו, בין אדם לסביבה, הורסת את האמון ההדדי. שבור את מעגל הרשע הזה. החזר לעצמך את האמון ביכולתך לבחור.

"הקול שלי לא משפיע!" - לא נכון! כל קול משפיע וזו לא רק סיסמה של משרד הפנים. אל תכנע לחולשת הדעת הזאת.

"ואם אני אלך להצביע והקול שלי יילך לאיבוד כי המפלגה שהצבעתי בעבורה לא תכנס לכנסת?!" - אל תחשוב קפיטליסטית. תחשוב אנושיכוןא לי לא משפיעת לסל. יצו באתרים שלהם, מובטח . אל תצביע בתנאי שהמפלגה שלך תיכנס לכנסת. זהו שיקול לא אנושי. תצביע למפלגה שאתה חושב שהיא מתאימה לך, אפילו אם היא לא תיכנס לכנסת, גם אז תדע שעשית את הדבר הנכון!

"אני לא יודע למי להצביע" - היכנס לרשימת המועמדים להלן, הצץ באתרים שלהם. מובטח לך שתמצא דבר שהולם את השקפת העולם שלך.

"אין לי השקפת עולם" - עזוב אותך מהפוזה הזאת! ודאי שיש לך השקפת עולם. היזכר לרגע בהעדפות האישיות שלך. הוצא מהן את הרעיון המרכזי המגולם בהן ואתה בדרך להגדרת השקפת העולם שלך.

"אני לא מצביע מתוך מחאה!"

- מחאה על מה? זכור שנסיונות בעבר "לא-להצביע-מתוך-מחאה" פגעו בסופו של דבר באינטרסים הלגיטימיים של אותם שלא הצביעו.

אם הדברים הללו לא משכנעים אותך, שום טיעון הגיוני, או טבעי או סביר – לא ישפיע. לא נותר אלא להסיק שההימנעות מהצבעה היא נובעת ממניעים רגשיים מושפעים מהסביבה החברתית. הבט אל תוך עצמך פנימה, עיין בתהום הנפערת מעבר למסך הרגשות. מצא לך נקודת אחיזה במה שמעבר לך. אתה חלק מאיתנו, מקהילת בני האדם. אתה אזרח – לטוב ולרע. הייה אזרח - לך להצביע  

רשימות מועמדים לכנסת 17

1. איחוד לאומי-מפד"ל

אות הרשימה: טב

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

2. בל"ד

אות הרשימה: ד

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

3. ברית עולם

אות הרשימה: ה

רשימת המועמדים

4. גיל

אות הרשימה: זך

רשימת המועמדים

5. דע"ם – מפלגת פועלים

אות הרשימה: ק

רשימת המועמדים

6. הירוקים

אות הרשימה: רק

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

7. הליכוד

אות הרשימה: מחל

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

8. המפלגה הלאומית הערבית

אות הרשימה: קפ

רשימת המועמדים

9. המפלגה למלחמה בבנקים

אות הרשימה: פץ

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

10. העבודה-מימד

אות הרשימה: אמת

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

11. הציונות החדשה

אות הרשימה: צה

רשימת המועמדים

12. חד"ש

אות הרשימה: ו

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

13. חזית יהודית לאומית

אות הרשימה: כ

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

14. חץ – תנועה חילונית ציונית

אות הרשימה: חץ

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

15. חרות

אות הרשימה: נץ

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

16. יהדות התורה והשבת

אות הרשימה: ג

רשימת המועמדים

17. ישראל ביתנו

אות הרשימה: ל

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

18. לב

אות הרשימה: פז

רשימת המועמדים

19. לחם

אות הרשימה: ז

רשימת המועמדים

20. לידר

אות הרשימה: ף

רשימת המועמדים

21. מרצ

אות הרשימה: מרצ

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

22. עוז לעניים

אות הרשימה: פכ

רשימת המועמדים

23. עלה ירוק

אות הרשימה: קנ

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

24. עתיד אחד – עתיד טוב לישראל

אות הרשימה: זה

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

25. צדק לכל – רע"ש

אות הרשימה: קז

רשימת המועמדים

26. צומת

אות הרשימה: כץ

רשימת המועמדים

27. קדימה

אות הרשימה: כן

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

28. רע"מ-תע"ל

אות הרשימה: עם

רשימת המועמדים

29. שינוי

אות הרשימה: יש

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

30. שס

אות הרשימה: שס

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

31. תפנית

אות הרשימה: פ

רשימת המועמדים

אתר הרשימה

מני אביב: בחירות ובחירה

יש לא מעטים שמגדירים את ארוע-הבחירות המתקרב כמשעמם וחסר טעם. ישנה תחושה כללית בקרב רבים מאד, שבעצם מה שהיה הוא שיהיה, וכי המערכת הפוליטית כבר הפסיקה למלא איזושהי תוחלת של תקווה, שלפיה ישנה אפשרות מהותית להשפיע על החברה שבה אנו חיים באמצעות כלי ההצבעה. תחושה זו היא פועל יוצא ישיר של המיאוס המחלחל מכל ההוויה של השיח הציבורי - ונוצר מעין קונסנזוס, שהוא חסר טעם, כי במילא הוא לא מוביל לשום מקום.

יש משהו אירוני בעובדה, שדווקא תחושה זו, המייצגת כביכול אדישות כלפי ההוויי הפוליטי, ואפילו מהווה מעין אקט של מחאה, משמשת היטב את הקואליציה החדשה של הממסד הישראלי, שיונק את כוחו מאותה רוח נכאים ערפילית. והנה, כמה מעניין, דווקא 'המחאה' הזו מייצרת את אבני הבניין של קואליציית הכוח המעניינת, שהתגלתה לה לפתע לקראת הבחירות - הקואליציה שניזונה מהניוון ומהיעדר התקווה.   

כי אותה חיה הקרוייה 'קדימה' - שישנם רבים הפוערים עיניים תוהות לעומתה, ומגרדים בראשם במעין תמיהה נבוכה למראה שמעון פרס החולק בית אחד עם אותם אישים ממש, אשר ניאצו אותו (ואת רבין) בסגנון האלים והחריף ביותר שנראה אי פעם בתולדותינו, בתקופת אוסלו העליזה - אותה חיה מרובת רגליים, המשווקת ע"י העיתונות החנפה כהתגשמות החלום הישראלי של המרכז האולטימטיבי, היא התגלמותו הבוטה, הישיר, של מארג הכוח השולט מזה שנים רבות בחברה הישראלית, אשר עתה לראשונה הוא מסיר את צעיפיו וממיר את עצמו ליחידה פוליטית מובחנת.

הקואליציה החברתית אותה מייצגת 'קדימה' הינה האיחוד הלא קדוש, המובן מאליו לכל היסטוריון מרקסיסט (או לכל אדם בעל סקרנות עירנית), של ההון, הממסד הצבאי, הממסד הפוליטי הוותיק וכלי התקשורת המרכזיים.

האג'נדה המיוצגת ע"י הקואליציה הזו מכנסת בחובה את כל האלמנטים שתכליתם היא אחת ויחידה: לשמר (ואף להגביר) את הסדר החברתי הקיים - סדר שבמארגו נהנות קבוצות הכוח הללו מתור זהב של התעצמות, התעשרות ושליטה, בסדרי גודל שלא נראו מאז קום המדינה.

הסדר החברתי הלז, כפי שהוא משורטט כיום, ניזון מתשתית של מציאות, המורכבת ממספר יסודות ראשיים:

הסכסוך:

כלומר, מציאות מובנית של מצב מלחמה נמשך - מלחמה אשר מאבדת אט אט את כל נימוקיה הראציונליים, ובעצם הופכת היא עצמה לסיבת קיומה הנצחי. היינו, מדוע ישנה מלחמה? כי ישנה מלחמה.

אני לא אקח כאן את זכות היוצרים לרעיון הזה מקרל מרקס, אבל אני חושב שהוא עצמו לא היה יכול להמציא דגם מתוחכם יותר של מלחמה המשרתת את בסיסי הכוח בחברה, שהחרדה הבלתי נפסקת, המייאשת, המתישה, מפני האוייב המיתולוגי החיצוני, מעקרת מראש כל אפשרות של תסיסה חברתית אמיתית נגדם (ואם מוסיפים לזה את שפעת העופות, אז מה טוב). בדוגמא מאלפת לכך ניתן היה לחזות לאחרונה, כאשר החלו כלי התקשורת לפמפם הלוך ופמפם את 'סכנת הגרעין האירני' (תוך ניצול ההזדמנות להאדרה מגוחכת של דמותו של אולמרט), תוך סירוס של כל דיון ציבורי אמיתי בשאלה עד כמה באמת קיימת ועומדת סכנה זו, ומה היחס שלה בכלל לסכנה של החורבן החברתי האוכל בגופה של חברה הישראלית כמחלה ממארת.

הסכסוך עם הפלסטינים, אשר עבר פאזה בשנים האחרונות, רוויות הדם, הטרור ההדדי והדיכוי, והגיע למעמד של ייאוש מובנה (הסלוגן 'אין עם מי לדבר' הנביט את ארסו בדמנו והעניק לייאוש הזה משענת קנה רצוץ של סיבתיות), בעידוד סוער של הממסד הצבאי - משמש כקרקע המורעלת שעליה עומדים יסודותיה של קואליציית הכוח.

ההשקפה המכוננת של הימין הישראלי, לפיה נועדנו לחיות כאן סגורים ומנוכרים לסביבתנו, בעצם הפכה למעין אקסיומה, ושום דיון משמעותי באשר לנכונותה ולטיבה אינו מתרחש. הויכוחים ההיסטוריים בין ימין ושמאל בזירה של הציונות הישראלית מעולם לא נסובו על השאלה אם וכיצד עלינו להיות חלק מהמרחב התרבותי המזרח תיכוני. על כך הייתה הסכמה בסיסית כי כוחה של ישראל טמון בזרותה התרבותית. הויכוחים נסובו על האסטרטגיה הדרושה לשימור כוחה - ומה שזוהה כשמאל הישראלי, טען שהסכמי שלום יוכלו לשמש מטרה זו. הימין פסל זאת על הסף וטען שיש לוותר על כך מראש. 'קדימה' מהווה מעין יצור כלאיים של אותו ממסד פוליטי וותיק, אשר מצא את הפשרה לפיה יש לממש את ה'חזון' הזה באמצעות התכנסות לגבולות מסויימים, שבמסגרתם תוכל להתקיים חברה ישראלית חמושה עד צוואר, מוקפת אויבי נצח, שאוטמת את חלונות הראווה שלה מצפון, מדרום וממזרח ביריעות שחורות גבוהות, ונושאת את עיניה אך ורק הימה, אל המערב הנכסף.

התנתקות?

ההתנתקות מעזה, כדוגמא ממחישה, שהייתה אקט בוטה, נטול כל אלמנט של פיוס והידברות (או התחשבות), שווקה כמעין תפנית הסטורית של התנועה הציונית, שכביכול הגיעה לקונסנזוס בדבר הוויתור על ארץ ישראל השלמה. אולם דווקא מעשה זה מגלה את ההשקפה היסודית שהולידה אותו. כי ההתעלמות מהעם הפלסטיני, ההתעסקות המורבידית בסבל של העקורים הישראלים בלבד, ההתעלמות מהזירה הענייה והמדוכאת שאנו מותירים מאחור במכלאה אנושית ענקית, ההתעלמות מהעובדה שבכל רחבי הגדה הולך הכיבוש ומעצים את אחיזתו מיום ליום - כל אלו ממחישים עד כמה אותה 'תפנית הסטורית' היא אחיזת עיניים בלבד, ובעצם זו אותה גברת עבשה ושמרנית, שקרעה את אדרתה לפיסות קטנות ותפרה מהן שמלה 'חדשה'.

כלכלה נאו-קלאסית:

כלכלה זו, הנלמדת באוניברסיטאות שלנו כמעין תורה מסיני מודרנית, משמשת כרשת הסוואה יעילה למבנה הכוחני של הכלכלה הישראלית, שמושתת על מוסדות שתכליתם הינה להפקיד את הונה של החברה בידיים של גופים פרטיים בודדים. תחת איצטלת הדגם המדעי של הביקוש וההיצע והשוק המשוכלל והחופשי, חיה וקיימת לה מין מכונת ענק יעילה, אשר כל קשר בינה לבין שוק פתוח ותחרותי הינו מקרי לגמרי. הקואליציה הפוליטית החדשה, אשר אחת מתכליותיה המקודשות ביותר הינה לשמר ולחזק את מנגנון הביזה השיטתי הזה, מחברת בין מרכיביה השונים באמצעות השפה האורווליאנית שמוכתבת ע"י האידיאולוגיה הנאו-קלאסית. זוהי שפה שכל יצור בעל הכרה שחי בישראל בשנים האחרונות מכיר אותה היטב, כי, כמו שפת הכוח והסכסוך, גם לשון זו מוזרמת אל דמנו באמצעות מסרים שוטפים, אדירים, המכילים את המרחב הישראלי עד להתפקע. ולפיכך, כאשר נוטלים אל כיסם שני מנהלים של רשת שיווק כלשהי כעשירית מרווחיה השנתיים, תגיב על כך הקופאית בסניף הרשת בנתניה (ששכרה הוא מינימום, כמובן, ואל כיסה לא הגיע אפילו בונוס קלוש ביותר) שאם הם קיבלו 7 מיליון ש"ח זה בטח מגיע להם. והרי ברור שגניבה היא אינה גניבה אם הקרבן רואה בכך מימוש הגיוני של סדרי עולם.

תרבות ההבל:

ועל כך, כמובן, מנצחת התקשורת הממסדית, שאמונה על חיסולו השיטתי של שיח חברתי משמעותי, ובעצם מיישמת את ההלכה הפסוקה שיצאה ממקדשה של תרבות הצריכה הבולמית, לפיה יש לגרום לציבור הרחב להמיר רעיונות במוצרים, ושאיפה לנחת וסיפוק בתשוקה לשיוך מעמדי. כי כאשר זכתה נינט טייב ב'כוכב נולד' אמר מנכ"ל החברה המשדרת, ברצינות תהומית, שבכך קידם ערוץ 2 את תושביה העניים של קריית גת. אורוול יכול לספוק כפיו בהנאה.

'קדימה', בהיותה מפלגה לא אידיאולוגית כביכול, מייצגת, אם כן, משנה סדורה, המושתתת על תפיסות עולם מובחנות ועל השאיפה, כאמור, לבסס ולבצר את מעמדה של השיכבה השלטת. כל מי שרואה את התמיכה המאסיבית של הזרם המרכזי של התקשורת באהוד אולמרט יכול להסיק מכך על זהות האינטרסים המניעה את השותפות הזו.

ההצבעה שלי בבחירות:

קודם לכל, אפשרות של אי הצבעה מעולם לא עמדה אצלי על הפרק. תקופה של בחירות תמיד מעוררת אצלי אנרגיות רדומות, שאינן חדלות מלגעוש עד הטלת הפתק בקלפי. נדמה לי שהזרע ה'ארור' הזה נבט בי בבחירות של 1981 (אולי הסוערות והמרתקות שהיו אי פעם בארץ), כאשר התמיכה של משפחתי וכמעט כל סביבתי בליכוד ובמנחם בגין הכילה להבות יוקדות של התרוננות, עד שהגיעו לכדי אורגזמה ציבורית מוטרפת. אני אלך להצביע, ובוודאי אתלבט עד לרגע האחרון בין חד"ש לבין מפלגת העבודה.

האפשרות שאצביע לעבודה לא הייתה עולה, כמובן, לולא היה שם עמיר פרץ, שבעיני עשוי לייצג (הלוואי, הלוואי) את כינונה של התנועה הסוציאל-דמוקרטית הישראלית החדשה. דווקא קימומה של 'קדימה', שמאכלסת את הקואליציה השמרנית של הסכסוך והעושק, מותירה מרחב מסויים, גם אם מצומצם, להיוולדה של האלטרנטיבה המיוחלת. ייתכן, כמובן, שאני טועה, ואולי אמצא את עצמי עומד כפתי מרומה, כאשר תשוב העבודה מסורה ותצטרף אל הבניין העבש, מוכה הרקב, של השמרנות.

עמיר פרץ, שסובל ממערך של דימויים ציבוריים נטולי בסיס - דימויים שמועצמים בחדווה ע"י התקשורת - מהווה באופן ברור איום ממשי על הקואליציה, שזיהתה זאת מיד עם היבחרו לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ונערכה לכך בהתאם ע"י הקמת 'קדימה'.

בראיונות ובשיחות פרטיות פרץ מתגלה כאדם בעל מחשבה עמוקה, עם מארג של תפיסות עולם, אשר בהקשר הנוכחי של הפוליטיקה והשיח הישראלי הן כערוגות פרחים מרעננות בחצר מוכת יבלית. אני מודה, שאת לבי הוא שבה כאשר הצביע על הקשר שבין הדיכוי של הפלסטינים לבין הדיכוי החברתי-כלכלי הפנימי, וטען שמצב המלחמה משמש ככלי בידי הממשלות לעשוק את האזרחים.

אני לא יודע לאן בחירתו תוביל. אם היה ניתן לי לכונן מפלגה מהגיונות לבי בלבד, אז היא ודאי הייתה שונה מכל ההיצע הקיים כיום. אבל הבחירה הפוליטית הינה תמיד בין אפשרויות קיימות ולא בין הקיים לבין הנחשק. זו בחירה פרגמטית לחלוטין, וגם ההצבעה ל'פחות גרוע' עדיפה בעיני על פני אי הצבעה.

בכל מקרה, הבה נתפלל שמי שיובס הפעם שוק על ירך יהיו הסוקרים למיניהם.     

(מני אביב - בוגר קבוצת המשחק בתיאטרון החדר)