מסעותיו של חובב זין בשדות הזרגים האין סופיים

__________________________________________

האנס כריסטן אנדרסן כתב אגדה מקסימה על ה"ברווזון המכוער", 

 ובעצם כתב משל על החיים כמו כל האגדות שלו בעצם.

סיפורו של היחיד,שאינו מוצא את מקומו בעולם, ומחפש ומחפש, ובשלב מסוים כל כך מתייאש,

 כי הוא בטוח שאין לו תפקיד

 ואין לו מקום, ושאף אחד לא רוצה בו, ושהוא אפס.

באגדה של אנדרסון הברווזון שומע ילדה שמצביעה לעברו ואומרת, אימא ,תראי שם את הברבור,

 והוא לא מאמין לה,ואז כשהוא מסתכל במימי האגם שמשמש לו כמראה, הוא רואה את השתקפותו במים

ומגלה שהוא אכן ברבור.

אנדרסן מסיים את האגדה בנימה אופטימית, היחיד, מצא את מקומו בעולם,

 הוא סוף כל סוף יודע מי הוא.

והנמשל - כולנו ברבורים, רק צריכים למצוא את האגם הנכון שישקף לנו את זה,

למצוא את האנשים הנכונים שיתנו לנו להרגיש חלק מעולמם.

אבל יש בעולמינו ברבורים שעדיין לא מצאו את עצמם והם נעים ונדים בעולם בחיפושים אחר מקום,

ולא משנה כמה שתגיד להם שהם ברבורים יפים ומדהימים,

 ולא משנה כמה שתגיד להם שהם אהובים ורצויים.

הם ימשיכו להסתכל על עצמם במראה ולהגיד,

"אני אפס! ואף אחד לא ישנה את דעתי על כך!"

ואני חושב לעצמי ,

מעניין מה אנדרסן היה אומר על כך?