__________________________

בימים האחרונים אני מרגיש לכוד. כל המבטים מופנים אלי, כולם רוצים לשמוע את דעתי בנושא

מצעד הגאווה בירושלים, ואני, מכובד המעמד, מרגיש צורך לברור את המילים ,

כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים.

ככה עברו להם הימים, ובינתיים כל הרחובות בוערים,כאן פסקי הלכה, עצומות בכנסת,שם מודעות הסתה,

פה פנייה לותיקן,  לאימאם של מכה, הנושא לא יורד מסדר היום,

 ואני ממשיך למלא את פי מים.

אז זהו שכבר לא!

על מנת לשאוב כוח וזעם, עברתי דרך כל התגובות באינטרנט, והאמת יצאתי משם יותר עצוב מאשר עצבני.

ותשאלו למה עצוב?

עצוב, כי פתאום התחושה הזאת שחוויתי כל ילדותי, התחושה הזאת של ה"לא שייך" , בבת אחת חזרה אלי,

פתאום באמת הרגשתי לא שייך. לא שייך לעם הזה היהודי עם כל ההיסטוריה המפוארת שלו ,

 לא שייך לארץ הזאת ,פתאום לא הרגשתי שאני חלק מבניה.

פתאום זה כבר לא היה חשוב לי אם אני יהודי או לא, אם אני ישראלי או לא,

פתאום אני רק הומו, שייך לעם ההומואים, והאינסטינקט הבסיסי שלי זה לברוח כמה שיותר מהר מהילדים המכים.

אז מה זה אומר לגבי העתיד?

 כשיש פיגוע, אני מפסיק מרגע זה להזדהות?

וכשמראים לי בטלויזיה כתבה על רצח יהודי דתי בצרפת? אני מעביר לערוץ הבידור?

ואיך אני אמור להתייחס לידיעה שנהרגו שלושה חיילים? להמשיך להגיד זה לא שייך לי, הם ממילא לא מבני משפחתי?

כן, אני מרגיש קרוע, כמו שמזמן לא הרגשתי כך.

אנשים שחיים איתי  כאן במדינה הזאת, לא רוצים אותי כאן.

אנשים שהרגשתי שהם חלק מרקמת גופי, שוללים ממני את זכותי הבסיסית לחיות,

ויתרה מכך, מוכנים לשלם עשרים אלף שקלים לכל מי שיבתר את גופי מתוכם.

בשל כך, אני אצעד בירושלים  ועל גופי טלאי ורוד,

אני אפתח את חזי לדוקרים, שידקרו,

 אמשיך לצעוד בגוף מדמם ברחובות ירושלים, העיר שפסע בה ישו. 

זו תהיה דרך הייסורים שלי, מצעד החיים שלי,

 לזכר כל אחי שנרצחו בשואה על ידי הנאצים, בשל היותם הומוסקסואלים ש"טינפו" את הגזע הארי.

אצעד למען החופש להיות אחר, ולא משנה מה.

החופש להיות יהודי/נוצרי/מוסלמי/שחור/מזרחי/אישה  החופש להיות ולא למות.

ולמען חופש כזה אני מוכן למות.

IM NOT IN ISRAEL AT THE MOMENT BUT WILL BE BACK 20 JULLY