מסעותיו של חובב זין בשדות הזרגים האין סופיים

___________________________

לא כתבתי כאן הרבה, למעשה מאז שחזרנו מחו"ל.

לא כתבתי כי החיים בחוץ פתאום נהיו יותר משמעותיים מהחיים כאן בשכונה.

 הפוסט האחרון עסק במיצעד הגאווה הירושלמי ובהומופוביה ובתחושת הזהויות השונות שאני נד בתוכם

(הומו, יהודי, ישראלי,חילוני) ופתאום המאבק שלי יורד מהבמה התקשורתית

ומשהו עוצמתי יותר תופס את הבמה שלנו ושלי.

וכולם מדברים על הבועה התל אביבית, אי של שפיות, אי ירוק בים (של רשע) ואני פתאום שמח להיות חלק מהבועה.

רואה את אלפי הפליטים מהצפון בכל מקומות הבילוי בתל אביב,(גם אצלי יש פליטים)

 רואה איך הסטרס מתפוגג מפניהם כבר ביום הראשון, ויודע בפנים בפנים,

שגם אם "הפקיעו" לי את העיר ואת הבית,

גם אם זה לא נוח לי לטייל בין ערימות צעצועים של ילד,שקיות מטרנה, וברווזים צהובים שלי ושלו(כן גם לי יש ברווזים משלי)

 גם אם איבדתי  לזמן קצוב את הפינה הפרטית שלי, את השקט שלי, את השיגרה,

האנשים האלה הם באמת פליטים בלי בית, וחלקם אלמלא ברחו אלינו לתל אביב היו מוצאים את מותם בבית שנהרס מהקטיושה.

אז איך אפשר להגיד עלינו שאנחנו חיים בבועה?

 הבית של חבר מפקיעין נפגע מקטיושה ליבי איתם , למזלם לא היו נפגעים בנפש ו"רק" רכוש ומיבנה נפגעו.

 מנגד ,לוחם לו ילד מישראבלוג (בן יגר מבית לחם הגלילית) בגבול הצפון וכל ליבי חרדה לשלומו ולשלום חבריו בגולני.

ויש את התמונות הקשות בצד השני של אזרחים לבנונים פצועים והרוגים ולי זה עושה רע בנשמה ,

כי אדם זה אדם זה אדם , וילד זה ילד.

 וגם אם אני לגמרי מאמין שאין דרך אחרת כרגע, זה לא צריך למנוע ממני מלהזדהות עם סבלם של הכואבים,

כל הכואבים.

אבל במקביל יש לי חיים ויש את הסרט החדש של אלמודובר לראות, ויש קעקוע חדש לטפל בו, ובעל מצונן ודולף,

כי החיים צריכים להמשך.

ואנחנו כאן בשביל להשאר,

מחבק אתכם באשר אתם נמצאים.