__________________

אתם ודאי תוהים לאן נעלמתי, והותיקים שביניכם זוכרים ששתיקה אצל זאזי מסמנת איזה שהוא תהליך משברי מעיק כל כך שקשה אפילו לכתוב עליו. אז עכשיו כשהכוחות חוזרים אלי הנה אני בא.

אולי זה ידהים אתכם מה שאני אספר אבל נשבע לכם בחי אלוהים שהכל אמת:

מעולם לא כתבתי קורות חיים במשך כל השנים בהם הייתי בשוק העבודה.

ממש ככה, מעולם לא הצטרכתי אליהם.

 בתחילת דרכי כסטודנט לתיאטרון, פניתי לכל מיני מקומות עבודה, לרוב טלפונית (שנות השמונים)

 והם הזמינו אותי לראיון, ולרוב קיבלו אותי לעבודה תוך יום או מקסימום תוך חודש (כשהיה מדובר במקום עבודה יוקרתי דוגמת המרכזייה בינלאומית).

כשסיימתי לימודי תיאטרון, וחיפשתי עבודה כמדריך, עברתי ממוסד חינוכי אחד לשני,

 ביקשתי להיפגש עם המנהל/ת ואם זה התאפשר , הצעתי את מרכולתי, לרוב זה הצליח

 וככה התחלתי לעבוד בהדרכת תיאטרון.

בהמשך, אנשים באו לראות הפקות שביימתי, וביקשו להעסיק אותי ,וככה יצא  שבשנותי האחרונות במקצוע, נאלצתי לדחות הצעות עבודה רבות כי לא נשאר לי זמן לפיפי.

בשלב כל שהוא מיציתי את התחום והתחלתי ללמוד מקצוע אחר( בו אני עוסק כיום) במקביל לעבודתי בתיאטרון, עם סיום לימודי עזבתי את עבודתי בתיאטרון ואז כשחשבתי שהנה הגיע זמני לנוח קצת בין העבודות, הגיע סבא גורל ואמר לי "לא ולא,טרם היגיע זמנך לנוח" ,

כן, כמו שכבר הבנתם לנוח כבר לא נחתי. אני היחידי מכל אלה שלמדו איתי, שקיבל הצעת עבודה עם סיום לימודי, וככה מצאתי את עצמי עובד, במקום עבודתי הנוכחי, יום אחד בלבד אחרי שהתפטרתי ממקום העבודה הקודם.

למרות שההתחלה היתה לא רעה בכלל, עם השנים הנאתי הלכה ופחתה,  והשחיקה עשתה בי שמות,

 אבל הפחד לעזוב שיתק אותי וככה נשארתי שם כעשר שנים. ואתם יודעים איך זה, יורקים לכם בפרצוף ואתם אומרים ,וואלה,יורד גשם, ואז מוריים לכם כאפה מאחורי הראש ואתם מנמיכים קומה כדי לא לחטוף שוב.

ועוד זפטה והנה הראש מכופף כבר קדימה לכוון הרצפה, ועוד מכה ועוד דחיפה ואז יום אחד אני מוצא את עצמך עם הסנטר דבוק כולו לרצפה, ואז מגיעה סוף סוף ההבנה שיותר נמוך לא יכול להיות, וכל מה שנישאר זה או להתרומם ולנער את האבק מהבגדים  ולהמשיך הלאה להישאר דבוקי לרצפה לכל החיים.

אני החלטתי לקום ולהתנער מהאבק וללכת הלאה.

אתם יודעים, לכל אחד מאתנו יש את הקש האישי שלו, שעשוי לשבור את גבו , לפעמים זה מעשה שעושים לנו לפעמים זה משפט שנאמר לנו.

אצלי זה היה המשפט:

"כל עוד אתה עובד כאן אתה חייב להיות זמין בפלאפון עשרים וארבע שעות"

סליחה???

כאילו מה???

קניתם את הנשמה שלי???

אולי תשימי לי אזיקון אלקטרוני שיצפצף בכל פעם שאני אתרחק ממקום העבודה???

הגזמתם, עד כאן!!!

רוצים אותי זמין עשרים וארבע שעות, תשלמו, גמרתי להיות זונה בחינם!!!

אז עכשיו אני כותב פעם ראשונה בחיים שלי קורות חיים, ואתם יודעים מה?

שווה לפעמים לעשות, סתם בשביל לעצמנו, סיכום ביניים של כל ההישגים שלנו בחיים.

מה אני אגיד לכם, אני יכול להיות רק גאה בעצמי, בפירוש מגיע לי יותר ממה שיש לי עכשיו.

ואסיים בברכה שאביה כתבתה לעצמה ליום הולדתה שחל השבוע:

יום הולדתי
שוב
לשמחתי
ואני עדיין
כאן...

השנה אני מאחלת לעצמי
לתת לעצמי הזדמנות
לתת לעצמי יד
בעדנה

לפני 9 שנים התחלתי במסע שראשיתו לא נודע לי
לפני 9 שנים משהו קרה במוח שלי
והרגשתי שנולדתי מחדש
נכנסתי לממלכת היש
מאז, כל שנה קיבלתי מתנה יקרת ערך
למדתי להעריך את עצמי
למדתי להאמין בעצמי
למדתי להכיר אותי
למדתי שאני ראויה כפי שאני לא
למדתי שאני יחודית ויחד עם זאת כמו כולם
למדתי שאני יכולה לבחור
למדתי שאני יכולה לומר די
למדתי את הזכויות שלי כאדם
ולמדתי לקבל ולבטא את עצמי

בתהליך הזה
גיליתי את תהליך היצירה על ידי העבר
והשנה, השלמתי את המעגל הזה
מעגל העבר נסגר
מבטי כבר לא מופנה אל האור המוכר לי
אלא לחושך הלא ידוע לי
לכן, אני מעניקה לעצמי את ההזדמנות
להנהיג את עצמי
תחת מעטה המסתורין
מאמון בעצמי וביטחון בהוויה שיצרה אותי
השנה אני מעניקה לעצמי את ההזדמנות
להתמסר ולבטא את הצליל הערב
המתנגן בי
ושופע בהרמוניה
ללא התערבותי
השנה אני מעניקה לעצמי את ההזדמנות
ליצור את עתידי
על פי ההבטחה שהוענקה לי
כשותפה לחזון האנושי
בעת לידתי
כאדם

מזל טוב לי
אני מברכת על מה שיש לי
ומודה על לידתי
שמחה ומוקירה את היותי
ומאחלת לעצמי
להמשיך ולהטיב את הטוב
בשמחה וביצירתיות