מסעותיו של חובב זין בשדות הזרגים האין סופיים

_____________________

חבילת הבגדים הזרוקה למרגלות גדר הבניין החלה לזוז. לא תנועה גדולה . מין תנודה כזו, מין רפלקס קטן.

בשבריר של שנייה הצלחתי להסיט את האופניים הצידה, ובכך מנעתי מעצמי התנגשות עם החבילה .

היה זה בוקר חורפי , לא גשום אך קר במיוחד. בחוץ היה עדיין חשוך מעט בשביל שש בבוקר.

הייתי עטוף היטב, רוח נגדית היא לא חוויה נעימה בחורף. אין לי מושג למה התעקשתי באותו יום לצאת לדרכי עם האופניים. יש לי את המוזרויות האלה לפעמים.

מתוך החבילה צצה לפתע יד קטנה ומשכה משהו שדמה לשמיכה ומתחה אותו על גופה.

עכשיו יכולתי לראות שמדובר ביצור אנושי מכורבל. מיהרתי לדרכי ועזבתי מאחורי את החבילה המסמורטטת.

כשחזרתי מהעבודה לא מצאתי שום עקבות לחבילה. עוד יום עבר ולילה .

קמתי ובמוחי מנקרת שאלה : " האם החבילה תהיה גם הבוקר?"

מיהרתי לצאת מהבית, הפעם בלי האופניים כי אמרו בתחזית שירד גשם . נעמדתי בכניסה לבית.

 לא יכולתי שלא לשים לב למראה הבגדים התלויים לייבוש על גדר הבית.  היתה שם שמלת צמר , סוודר צבעוני מהוה, תחתוני אישה, גרביונים, וקומבניזון.

עתה היה ברור לי שמדובר בחבילה ממין נקבה. ניגשתי בשקט בשקט, כדי לא להעירה. פניה היו גלויות.

פנים נאות, מאופרות בעדינות, צללית תכולה מעל העיניים, סומק עדין, שפתיים משוחות בשפתון בצבע אפרסק .

אני מוכן להישבע שראיתי גם קו תוחם מסביב לשפתיים. שיער כסוף אסוף לאחור בסיכה.

אישה כבת 50 אולי פחות, היה לי קשה לקבוע את גילה. הסתכלתי בפניה מהופנט.

העובדה שהיתה מאופרת הקסימה  אותי, ויחד עם זאת הותירה אותי מבולבל. בגדיה התלויים לייבוש,

אילצו אותי להגדיר לעצמי מחדש  את המושג חסר בית.

פסעתי בשקט ,כדי לא להעירה. דמותה ליוותה אותי כל היום. התקשיתי להתרכז בעבודה,.

קיוויתי שיום העבודה ייגמר במהרה, והוא לשמחתי אכן הסתיים.

בבוקר שלמחרת,הרתחתי מים לקפה. הפעם הרתחתי קנקן מלא. הוצאתי מהארון את הטרמוס המוכסף שקיבלתי מתנה לראש השנה, שמתי בתוכו חמש כפיות קפה ועשר כפיות סוכר, ככה שיהיה לה מתוק.

הוספתי חלב, וסגרתי. הוצאתי דף נייר מהשידה וכתבתי:

"שכנה יקרה,

 חשבתי שתשמחי לקפה חם, המתקתי בשתיים סוכר, אם את שותה אחרת נא כתבי.

את התרמוס הריק תוכלי לשים מאחורי בלוני הגז.

 שלך,

סתם איש".

ירדתי למטה, די נרגש. התקרבתי בשקט והנחתי את הטרמוס לידה, ומתחתיו את המכתב.

פניתי ללכת לעבודה.  עוד יום משמים עבר עלי במקום הזה, עבודה אפורה שחוזרת על עצמה.

ניחמתי את עצמי שהיום סופו להסתיים. בדרכי הביתה קניתי עוגיות, ככה בשביל הנשמה, שיהיה לי ביחד עם הקפה.

אני אוהב קפה ועוגיות מול הטלוויזיה .

 בכניסה לבית ניגשתי אל בלוני הגז ושם מצאתי את הטרמוס הריק. מתחתיו היה הדף שהשארתי. הרמתי את המכתב.

בצדו האחורי היא כתבה :

"תודה לך איש התרמוס,  הקפה שלך מתוק בדיוק כמו שאני אוהבת.

הוא חימם את גופי ובעיקר את לבי.

השכנה"

כך  הייתי עושה כל בוקר מלבד שבת. בשבתות היא לא היתה.  מידי פעם השארתי עוגיות ליד התרמוס ותמיד אתו מכתב קצר. תמיד תשובה קצרה ותרמוס ריק. פעם אחת שמתי לה שמיכת צמר חדשה ששכבה לי בארון ללא שימוש ואחריו עוד מכתב תודה .

באחד מהימים הגשומים יותר כתבתי לה :

"שכנה יקרה,

הבטיחו בתחזית סערה גדולה בשעות הלילה,

אם זה לא חצוף מצידי, אני מזמין אותך לישון בביתי ,לפחות הלילה.

שלך

איש התרמוס"

בערב מצאתי את תשובתה,

"איש התרמוס היקר

תודה על נדיבותך,

הפעם אסתפק בפינה שלי בחצר

שוב תודה

השכנה"

כך עבר לו החורף והאביב עמד כבר בפתח, מביא אתו ניחוחות של התחלות חדשות.

ערב אחד, חזרתי מהעבודה, ומיהרתי כהרגלי אל בלוני הגז. התרמוס הריק חיכה לי שם.

 גם מכתב. הפעם בשונה מפעמים קודמות עמד לו ליד המכתב, בתוך בקבוק מים מינרליים, ורד בודד, אדום כדם.

 לא מהסוג שקונים בחנות . כזה שקוטפים בידים חשופות מאיזה גינה. ורד עם ריח.

פתחתי את המכתב בידיים רועדות.

"איש התרמוס היקר,

 לפני שנה עזבתי את ביתי . עזבתי כי הייתי עייפה מהחיים. עייפה מהכל. רציתי למות אך לא היה לי האומץ לחדול.

ואז שמעתי קול פנימי בתוכי קורא לי לצאת לנדודים. הלכתי בעקבות הקול. לא ידעתי לאיזה כיוון,

לא ידעתי לקראת איזה עתיד. פשוט הלכתי והלכתי ,ואיפה שהרגשתי נוח נישארתי. בשנה זו התחברתי לתחושת החופש המוחלט שהיתה חסרה לי כל כך.

פגשתי אנשים נפלאים שהפגישו אותי מחדש עם עצמי. למדתי לאהוב ולקבל אהבה. חזר אלי האמון בבני אדם.

 איש יקר שלי, אני נפרדת ממך, מחר אין צורך להכין לי קפה. אני יוצאת לדרך חדשה, אני חוזרת הביתה.

תודה לך על שדאגת להזכיר לי בוקר בוקר שיש בשביל מה לחיות.

בהצלחה.

ג'ין."

הימים עברו להם. השגרה המשיכה לשחוק את  חיי. עוד יום ועוד יום ועוד יום .

באחד מאותם ימים משמימים , נפטר מנהל החברה בה אני עובד באמצע נסיעה על הכביש המהיר.

 לא היה זה שברון לב גדול עבורי. למען האמת לא סבלתי אותו והוא סבל אותי עוד פחות.

וכך נותרנו ללא מנהל, ללא רועה, ללא מכוון, דבר שהגביר אצלי את תחושת האין אונות שאחזה ממילא בבחיי.

השמועה על בואה של גברת מנהלת חדשה עברה במחוזותינו . מינוי מוצנח מבחוץ. הסיפורים החלו להתגלגל ואתם הפרטים על חייה. פרודה בת ארבעים וחמש, עולה ותיקה מאוסטרליה, שלושה ילדים בוגרים, ניהלה בעבר חברה חובקת עולם בהצלחה רבה. יום אחד  עזבה הכל,  בעל, ילדים, בית ועבודה. ככה ביום אחד נעלמו עקבותיה. סיפרו שהיא נסעה להודו, היו שנשבעו שראו אותה בדראמסלה, סועדת את  הדלאי לאמה.  סיפרו שנראתה  בבנגקוק באזור הפט פונג הידוע לשימצה, ומישהו אחד נשבע בכל מתיו שראה אותה מאכילה יונים בגן מאיר.

הענין בה גבר ככל שקרב מועד כניסתה לתפקיד. והנה בא היום לו ציפינו. מועצת המנהלים של החברה כינסה אותנו העובדים  באולם ההרצאות , על מנת להציג בפנינו את המנהלת החדשה.

מלא סקרנות ישבתי בשורה הראשונה של האודיטוריום.  אל האולם נכנסה גברת מטופחת ,

 לבושה שמלה קיצית פרחונית, סנדלים תכולות שובבות. פניה מאופרות בעדינות, שפתייה משוכות בשפתון בגוון אפרסק.

אלמלא שיערה הכסוף,שהיה אסוף לאחור, הייתי מוכן להישבע שהיא נראית כבת שלושים.

שיערה הכסוף הכה אותי בתדהמה. התבוננתי בה שוב ושוב ושוב.כן, לא היה לי ספק מיהי.

כבר בימיה הראשונים בחברה הזמינה אותי לפגישה אצלה, התעניינה בעבודתי, היתה לבבית ומלאת חיים.

החמיאה לי בכל הזדמנות על פרוייקט יוצא דופן, על חולצה חדשה, על מחוות שעשיתי עבורה.

לא יכולתי להביט ישר בעיניה.  פחדתי שתגלה את סודה בתוך עיני. פחדתי שתהיה נבוכה.

הזמן במחיצתה היה עשיר ומפרה, הרגשתי חשוב , הרגשתי בעל ערך. עם ההרגשה הזו החלה לחלחל בתודעתי, ההבנה שחיי עוברים לי ליד. שאני נוגע לא נוגע בחיים. הבנתי וכאבתי את חיי,

 חיי זומבי חי-מת מהלך.

הגעתי להחלטה. הייתי נחוש. שלחתי את מכתב ההתפטרות בדואר פנימי. לא היה לי האומץ להגיש לה אותו בידי אני. סירבתי לענות לטלפונים שלה. היא שלחה מכתב ובו ביקשה להיפגש איתי ולו בפעם האחרונה כדי להבין את מניעי. הבטיחה שלא תנסה לשכנע אותי לחזור בי מכוונתי.

שש בבוקר . השומר בכניסה לחברה מנומנם ,פותח לי את דלת הכניסה. אני עולה לחדרה, פותח את הדלת, ניגש לשולחנה, מניח את תרמוס הקפה על השולחן, לידו ורד שקטפתי  בידיים בחצר הסמוכה, ומכתב:

"ג'ין היקרה,

ממחר אין צורך לדאוג לי .אני יוצא לחפש אחר דרכי החדשה. תודה לך על זה שדאגת להזכיר לי כל בוקר, שיש בשביל מה לחיות. אני מקווה לפגוש במסע שלי עוד אנשים כמוך שיאירו את דרכי.

שלך

 איש התרמוס ".

מוקדש באהבה לאישן, שמקדיש את חייו יום יום להאכלה של חסרי בית בתל אביב

---------------------------------------------------------------------------------

ועוד משהו משמח - לנסיך הקטן צמחה שן ראשונה