מסעותיו של חובב זין בשדות הזרגים האין סופיים

_____________

זהו נשבעתי שזו העונה האחרונה שאני משתתף בסידרה הזו.

 ניגמר לי מזה.

עשר שנים לשחק את אותו תפקיד באותה סדרה עבשה. די.

הגיע הזמן לפרוס  כנפיים, כמו שאומרים , ולעוף.

 לאן ?  עדיין לא החלטתי.

אני מקווה שלא אמצא את עצמי תקוע שוב בעוד טלנובלה  בסגנון של היפים והאמיצים.

אז איך כל הסיפור התחיל ?

גמרתי בית ספר למשחק, חיפשתי את עצמי, רצתי מאודישן אחד לאודישן שני, שמעתי כל  כך הרבה "לא"!

 עד שהדימוי העצמי שלי איים להתפורר.

יום אחד מצאתי את עצמי לומד תאטרון במסגרת מיוחדת ששינתה את  חי מקצה לקצה. 

  עברתי שם תהליכים עמוקים  ,הכרות עם עצמי על מה שאני, בלי מסכות ובלי להתחבא .

בסוף הלימודים הייתי שחקן הרבה יותר טוב, היית בן אדם הרבה  יותר מאושר.

רציתי ליצור, לשחק, לא רציתי לחכות להזדמנות שתיקרא בפני, רציתי ליצור את ההזדמנות. 

 מסגרת לימודים הזו שמשה חממה ליוצרים מוכשרים, ואמנם כבר במהלך הלימודים נוצרו קבוצות שפעלו ויצרו ביחד.

גם אני מצאתי את עצמי יוצר בקבוצת. כך החלה להירקם  הפקת תיאטרון יוצאת דופן.

 כבר בשלב ראשוני של ההפקה התעניין בנו מנהלו האומנותי של פסטיבל עכו  וההפקה שובצה בתוכנית הפסטיבל .

קרענו את עצמנו לדעת במשך כמה חודשים. אני ביימתי ושיחקתי, לראשונה בחיי עשיתי שם כל מה שאני אוהב.

ואכן ההפקה יצאה לדרך.

פסטיבל עכו. אולמות מלאים. ביקורות טובות. יצרנו עניין. יצרנו ארוע אומנותי באמת מיוחד.

אחר כך היו הופעות בכל הארץ, בתיאטרונים קטנים,  קיבוצים, מרכזי תרבות, ראיונות,

ואיפה התחבאת עד עכשיו? ומה התוכניות לעתיד ?

ואז רוויה ושובע,

 ואחר כך הבנה  שלא בא לי המרוץ הזה אחרי התהילה.

 בא לי שקט, בן זוג שיאהב אותי ואני אותו.

ואז הוא הגיע .

ונולדה אהבה גדולה ואיתה הבנה עוד יותר עמוקה ,שרצוני בחיים שקטים, בעל, כלב, עבודה מסודרת, בית נעים,

לא יותר.

לא רוצה להזיע דם בשביל אהבה. רוצה נוחות.

ואז כמו להכעיס, כמה שפחות רציתי לשחק,  ככה היו יותר פניות.

 פניות להשתתף בהפקה הזו והזו ובסרט הזה והזה , ואני בפעם הראשונה מסרב לבמאים גדולים בנימוס.

ואז הגיעה ההצעה ששינתה את חיי.

 לשחק בסידרה על בית חולים.

 הציעו לי לשחק את האח הראשי במחלקה. חמישה ימי צילום, פרק אחד ליום ,

בסוף יום עובדים על הטקסט של יום המחרת, בוויקנד מקבלים את התסריטים לשבוע הבא.

 בעונת האבטיחים לא מצלמים, מקרינים בשידור חוזר פרקים ישנים.

התלבטתי קשות ולבסוף החלטתי לקחת את ההצעה. אמרתי, ננסה עונה מה כבר יכול להיות.

 הבימאי הבטיח שיתפור את התפקיד בסדרה בהתאם למידות שלי : הומו , רגיש, בעל חוש הומור, אמפטי,

מין מלאך בלבן שעושה לכולם טוב.

 וכך היה. עשר שנים.

שחקנים  באו , שחקנים הלכו ואני נשארתי  בתפקיד האח הכל- יכול.

 זה שפותר את הבעיות של כולם, זה שנועצים בו, זה שמלווה את השמחות  והמשברים של כולם,

זה שכולם אוהבים לאהוב,זה ששום מילה רעה עליו לא נאמרה עשר שנים. עשר שנים קיבינימאט !

ניגשתי לבימאי,(כן, אותו בימאי שקיבל אותי לעבודה.שנינו מהבודדים שנותרו בסדרה מאז עלתה לשידור בפריים טיים)

וצעקתי אליו :

"די רוברט, אני לא יכול יותר להמשיך ככה, למה שלא תהרוג אותי מאיזה מחלה חשוכת מרפא?

 בנאלי מידי ? 

 אז  תדאג שיפטרו אותי על זה שנגיד התחצפתי למנהל הבית חולים למשל.

אתה יודע מה ?  תכתוב בתסריט שנסעתי לשליחות הצלה בניגריה.

רוברט תפסיק לצחוק, אני רציני לגמרי, אני נחוש לעזוב את הסדרה המזורגגת הזו ,

שמעת?

מצדי תדאג  שאיזה חניבעל סוטה ירצח אותי בכניסה לבית החולים ושכל המאמצים להציל אותי  ינחלו כישלון,

 אני עוזב מחר.

 רוברט תפסיק לחייך כמו אידיוט, אתה לא רואה שנטרף לי המוח? אתה רוצה שיאשפזו אותי בשלוותא ?

רובררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררט!

 האידיוט הלך, בטח חושב לעצמו שאני בעוד התקף של PMS.

אמן שיפטרו אותו.

אמן שיפטרו אותי.

שיט דאמ איט.

כל כך ברור שאלוהים לא רואה טלנובלות".