מסעותיו של חובב זין בשדות הזרגים האין סופיים

הגשם, הברקים, הלבד, הגעגוע לאימא שלי,ושתיקת המוזות, מביאים אותי לפרסם שוב הסיפור הזה. הגרסה הראשונה נכתבה ממש סמוך למותה של אימי,

הסיפור שכב שנים במחשב ואז קרה דבר מוזר, המחשב נשרף ממכת ברק ואיתו אבד הסיפור, גם כל הגיבויים שהיו נעלמו כלא היו.

עברו עוד כמה שנים ולא יכולתי לכתוב אותו מחדש, האמנתי שלא במיקרה הוא נעלם, ואז כעבור כמה שנים, הרגשתי צורך עז לשבת ולכתוב אותו שוב,

וזאת הגירסה השנייה. לפעמים יש לי תחושה שהוא רק חלק מרומן גדול שייכתב פעם ואולי לא

שלום לך אהובתי הקרחת

___________________________

צפצוף המוניטור חתך את שלוות הלילה ,מחלק אותו לשעות דקות ושניות של זמן אוזל.

 אני מביט בה, מתקשה לזהות בה את פניה של אימי, הפנים החייכניות והמאירות שהכרתי,

 מולי שוכבת אישה,ראשה עטוף טורבן לבן של תחבושת,

 מפיה יוצא צינור שמחובר למכונת הנשמה, שמפמפמת לה אוויר בקצב של שתים עשרה נשימות בדקה,

 ועם זאת פניה שלוות.

שבוע לפני, בעת שישבנו בחצר בית החולים , שאלתי אותה מה היא הכי רוצה עכשיו,

 והיא אמרה לי:

"עוגת גבינה ושאני אצא מהניתוח הזה בריאה"

"בטח שתצאי בריאה, מה קרה לך?

 ולגבי העוגת גבינה, אני כבר מביא לך"

"לא צריך, באמת לא צריך, גם ככה אני שמנה"

"צריך צריך,אני כבר מביא לך"

קפצתי לקונדטוריה שבסמוך לבית החולים והבאתי לך עוגת גבינה, ידעתי על חולשתה לעוגות גבינה,

נדמה לי שירשתי ממנה את החולשה הזו. בכלל, נדמה לי שירשתי ממנה את האהבה למתוק. כל מתוק.

בזמן שישבנו בחצר ואכלנו יחד את עוגת הגבינה, היא הניחה יד חמה על כף ידי. הרגשתי איך המילים ממאנות לצאת מגרונה, ולבסוף היא החלה לספר.

"אני לא סיפרתי לך אף פעם למה אני תמיד לובשת פאה.

הייתי בת תשע, זה היה בכיתה דלת אני חושבת, למדתי אז בבית ספר אליאנס בבצרה.

 בוקר אחד אני מגלה שכל הראש שלי מלא בכאלה קשקשים לבנים, כאלה עבים.

אני מראה לאימא את הראש ואימא בודקת ואחר כך לוקחת אותי לדוקטור סעיד רופא הילדים

של השכונה  שלנו.

 הדוקטור בודק לי את הראש עם זכוכית מגדלת ומבקש ממני לחכות בחוץ. מעבר לדלת אני שומעת אותו אומר לאמא שיש לי מחלה שנקראת גזזת,

ושיש עכשיו מגפה בעירק, והרבה ילדים נדבקו במחלה.  הוא רשם לנו משחה   ואימא נסעה להביא לי אותה מהבית מרקחת בצד השני של העיר. היא חזרה עם משחה שחורה כמו זפת ומסריחה כמו ביוב.

לא רצית לשים אותה אבל אימא איימה עלי שהיא תספר לאבא ואני בלית ברירה הסכמתי.

פחדתי מאבא פחד מוות, הספיקה לי הפעם בה דיברתי אליו מבלי לקבל רשות דיבור .

הוא זרק עלי מספרים של תפירה, עד עכשיו יש לי צלקת קטנה ליד העין, רואה,הנה כאן."

"חודש שלם ביליתי עם המשחה המסריחה הזו וזה לא עזר בכלל. אימא התייעצה עם אבא והם כתבו מכתב לסבתא בבגדד, שתברר אולי יש שם רופא יותר טוב.

סבתא ביקשה מהם לשלוח אותי אליה לבגדד כי שמעה על טיפול חדש שיצא ,

שעושים אות רק בבית החולים של בבגדד.

למחרת נשלחתי ברכבת לבגדד, סבתא חיכתה לי בתחנה ואספה אותי אל ביתה.

אהבתי מאד להיות אצל סבתא,

כל קיץ ,הם היו שולחים אותי אליה לתקופת החופשה, והיינו מבלות ביחד.

אהבתי לשחק עם הילדים בשכונה,מאד אהבתי את סבתא, אהבתי אותה ובטחתי בה.

למחרת היא לקחה אותי לבית החולים הגדול בבגדד. אני זוכרת שהלכנו בפרוזדור ארוך ארוך,

ובסוף הפרוזדור היה חדר המתנה, שם ישבנו וחיכינו  לרופא.

הוא קרא לנו להכנס פנימה.  סבתא ענתה לו על השאלות ששאל והוא אישר שאכן יש לי גזזת,

 ושהטיפול הכי חדיש כיום בגזזת זה טיפול בחשמל. אני לא כל כך הבנתי מה זה הטיפול הזה

 אבל איך שהוא ,משהו בפנים אמר לי לא להסכים לטיפול.

אמרתי לה" סבתא אני לא רוצה,בואי נלך מכאן"

"יא בינתי, זה שום דבר, בעיוני שום דבר, תאלי יא בינתי תאלי(בואי ביתי בואי)"

לא עזרו כל תחנוני, הם הושיבו אותי על כיסא והלבישו לי על הראש מין סיר עגול כזה שיוצאים ממנו חוטי חשמל , וכל החוטים היו מחוברים למכונה גדולה.

 הוא הפעיל את המכונה, בהתחלה היה לי מין חום נעים כזה בראש אבל אחר כך החום נעשה בלתי נסבל והתחיל להיות ריח של שיער שרוף, התחלתי לצעוק,

" סבתא אני נשרפת, סבתא, תגידי לו שיפסיק"

וסבתא מביטה בי ואומרת

 "יא רוחי, יא בינתי, שידדי חלק(תהיה חזקה) עוד מעט גומרים"

ואני ממשיכה לבכות ומרגישה כמו ששופכים לי שמן רותח לי על הראש, והמכשיר לא מפסיק.

הרגשתי איך שהדם ניגמר לי בגוף, ואז התעלפתי ויותר אני לא זוכרת.

כשהתעוררתי, הייתי כבר בזרועותיה של סבתא.  היא ישבה לידי מתייפחת בבהלה, דופקת על פניה וחזה

" ראחת רוחי,ראחת רוחי"(הלכה נשמתי)

היא החלה מנשקת ומחבקת אותי בכל גופי כשראתה ששבתי לחיים.

"סבתא הם שרפו לי את השערות" מיררתי בבכי כשגילתי את שאריות השיער החרוך על ראשי.

"לא נורא יא בינתי, הוא יצמח שוב, ככה אמר הדקטור"

"ואם לא יצמח סבתא?"

"יצמח יצמח, אני פעם שיקרתי אותך?"

האמת, מעולם היא לא שיקרה לי עד לפעם ההיא.

השיער לא שב לצמוח.

 ביליתי ימים בציפייה שיצמח והוא לא צמח.

בכיתי מתסכול,צעקתי אל השמיים,

 "אלוהים, תיקח אותי, אני  רוצה למות"

והיא -"סמאללה עליקי, סמאללה,יא רוחי. 

 אילי מאכתוב ,מאכתוב" (נישמתי ,מה שניגזר נגזר)

סירבתי לצאת מהבית וסבתא כדי לעודד אות לצאת לשחק עם הילדים בשכונה,

 קנתה לי כובע קש צרפתי מעוטר בסרט ורוד ופרחים, כובע כזה לא היה לאף אחת מהבנות שהכרתי,

הוא היה כל כך יפה שהשתכנעתי לחבוש אותו,וככה יצאתי החוצה לשחק עם הילדים.

את רוב הילדים הכרתי כבר מביקורים קודמים אצל סבתא.

 ראיתי במבטם שהם יודעים מה קרה לי,.

הם החלו מצחקקים ביניהם. אחד מהילדים, ילד בן עשר שלא הכרתי ניגש אלי ואמר

"יא ווילי ,איזה כובע, מאיפה יש לך כובע כזה ?"

הסתובבתי כדי לברוח, אבל הוא תפס את ידי ואמר

"אפשר למדוד את הכובע?"

"תעזוב אותי"

לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא חטף את הכובע מראשי לצחוקם המתגלגל של השאר.

 ניסיתי לקחת אותו חזרה אך הם העיפו אותו מאחד לשני , בצרחות של שמחה .

באחד הפעמים, הכובע נפל על הארץ ואז מישהו התחיל לקפוץ עליו ולדרוס אותו.

משכתי אותו בחוזקה מתחת לרגליו ,הכובע כבר היה מעוך ומרופט,

יישרתי אותו כמה שיכולתי וחבשתי אותו לראשי.

הילדים הקיפו אותי במעגל והחלו שרים:

"גרעה יא גרעה

דורינה איל גרעה" (קרחת, קרחת,דורינה הקרחת)

ניסיתי להימלט מהמעגל אך הם חסמו את דרכי ולא נתנו לי לעבור.

לבסוף מצאתי פרצה במעגל והצלחתי לחמוק.

רצתי לביתה של סבתא .

במשך יומיים רצופים בכיתי. סירבתי לאכול. בקושי הסכמתי לשתות .

סבתא היתה אומללה ,כל היום התרוצצה כחולת נפש, וחבטה בחזה,

 תוך שהיא בוכה ומקללת את עצמה על שהסכימה לטיפול.

 ואילו אני, אני  חזרתי לבית הורי כבויה ומרוסקת,

עזבתי את הבית הספר ולא חזרתי אליו לעולם.

ביליתי כל היום בבית עם אימי ועזרתי  לה בעבודות התפירה  .

ככה כל השנים עד שעליתי לארץ בגיל 18.

סבתי המסכנה מעולם לא התגברה על מה שקרה .

שנים רבות אחר כך, הרבה אחרי שעלינו לארץ,

ביקרתי אותה בביתה בחולון.

אתה זוכר סאלומי?איפה שגר שם עכשיו דוד חיים.

 היא כבר היתה ממש חולה ובקושי דיברה,

 כשהתקרבתי למיטה שלה. כשהיא ראתה אותי היא התחילה לבכות,

 "דורינה יא בינתי, סמחיני (תסלחי לי)

"על מה ננה?"

"על הסבל שגרמתי לך"

"ננה, הכל כבר נשכח,אילי פאת מאת"(מה שהיה מת)

" אבדאלק סמחיני חטאר אסטראח" (בבקשה תסלחי לי כדי שאוכל לנוח על משכבי בשלום)

"סלחתי,ננה סלחתי"

נישקתי את ננה וליטפתי את שיערה הלבן,

 שיערה היה קלוע בצמה ארוכה שעטפה את ראשה כמו זר.

למחרת סבתא שלי נפטרה.

"ואתה יודע סאלומי?  אני חושבת שרק עכשיו באמת סלחתי לכולם".

 דמעות ניקוו בעיניה. המשכתי להחזיק בידה.

היא הישירה מבטה אל תוך עיני, כמנסה לדלות תשובות מתוך ראשי.

ואז שאלה שוב

" באמת אני אצא בריאה מהניתוח הזה?"

"בטח שכן" - ניסתי לעודד אותה.

 שוב שיקרו לה,

והפעם אני הייתי אחראי לשקר הזה.

צפצוף המוניטור החזיר אותי לחדר.

הבטתי באישה ששכבה במיטה שממולי והיא כבר לא נראתה זרה,

פתאום היא נראה כל כך יפה, כל כך מושלמת, כל כך אהובה.

הבנתי שהגיעה העת להיפרד ממנה.

 ניגשתי אליה,

הרמתי את כף ידה והצמדתי אותה אל לבי,

חום גופה היה מוכר לי כל כך.

עוטף ומערסל, כל כך אימא שלי.

"אימא, תודה לך על זה שהענקת לי חיים

 תודה על כל מה נתת לי,

זכות גדולה בשבילי להיות בנך,

אם אי פעם פגעתי בך, אני מבקש  סליחה.

אני אוהב אותך מאד, את תחסרי לי כל כך."

קרבתי את פני ונשקתי לה על מצחה ולחייה. .

"שלום לך אהובתי הקרחת,

שלום אימא".