________________
אתם יכולים לקרוא לי זונה של ערבים, וזה בסדר אני לא אעלב.
אני מודה, אני אוהב ערבים,
אני אוהב את התרבות הערבית, את המוזיקה והשירה הערבית,
אני אוהב את החמימות ווהקירבה של משפחות ערביות.
אולי בגלל שגדלתי אצל הורים יוצאי ערב, אולי בגלל שגדלתי על סיפורי אלדין, ואלף לילה ולילה,
אולי בגלל סיפורי ג'וחה שאימא סיפרה לי בילדותי,
ואולי בגלל הסרטים בערבית של ליל שבת,
אולי בגלל אום כולתום, ואולי בגלל המאהבים הערבים שהיו לי.
ואולי כניראה בגלל הכל.
ונכון שגם שנאתי ערבים, אולי בגלל הפיגועים,והקסאמים
ואולי בגלל האינתיפדה שלקחה לי יום בהיר אחד את השוק של העיר העתיקה.
ואולי בגלל הטינה והשינאה ,שלקחו לי את הביקורים במצרים, ירדן וסיני.
ואולי בגלל האכזבה מהמנהיגים שלהם הבטיחו לי שלום ולא קיימו.
ואולי בגלל התחושה שאולי טעיתי כשהאמנתי בשתי מדינות לשני עמים,
כניראה בגלל הכל.
ועכשיו חשיפה (לאלה שאינם מכירים אותי אישית):
אני עובד באחד מבתי החולים במרכז הארץ, ובשנתים האחרונות, למרות הקסאמים, ולמרות אווירת העליהום,
קלטנו עשרות חולים מעזה והשטחים, עשרות ילדים נשים וגברים חולים, לא פצועים מידי צהל,
אנשים חולים ששרותי הבריאות בישראל מצילים אותם ממות בטוח,
הם נמצאים אצלינו וביחד איתם בני משפחה שלהם.
הם מטופלים בכבוד, והם מחזירים חום ואהבה לצוותים.
בני המשפחה שאין להם איפה לאכול מצטרפים לחדר האוכל של הצוותים הרפואים.
אני איך רוב אנשי הצוות יוצאים מגידרם כדי לסייע להם ככל האפשר, וזה מחמם את הלב.
לא פעם אני מוזמן לתרגם עבורם ואני עושה את זה באהבה ובשימחה כי אני מרגיש שכל אחד מאיתנו, מטפל ומטופל,
תורם את חלקו בריקמה המשותפת הזאת שנקראת אחווה בין עמים.
נכון, אנחנו לא מתנפלים זה על זה בחיבוקים ונשיקות,
ולעיתים , די בוחנים האחד את השני בחשדנות,
אבל אבל למרות ההססנות, יש תחושה של אמון, הם סומכים עלינו,
ואנחנו עושים הכל בשביל לא להפר את האמון הזה שניבנה.
הם תמיד אסירי תודה, תמיד שקטים, תמיד מלאי הערכה,
ובעידן שבו בני משפחה ישראלים מכים רופאים ואנשי צוות,
קופצים לך ישר, למול העינים, הנימוס וההערכה של המטופלים הפלשתינאים.
בהחלט יש תקווה באוויר לעתיד יותר טוב,
וישנה גם הבנה סמויה, של עין בעין,
שכל אחד מאתנו, לכשיחזור לביתו,
ישמש שגריר של רצון טוב,
לשלום בין שני העמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
