בלוג מסריח. כן, כן, פליצה זה לא דבר נעים.

טיול שנתי, אוכל ואוכל ואוכל.

חטיפים, וכל מיני שטויות לא בריאות.

אז אכלתי המון, באחד הלילות בטיול ולמחרת היה מסלול ארוך.

נהנתי לי במסלול, אך לאחר מספר שעות הבטן שלי השמיע "בלופ". הייתי בטוחה שמדובר ברעב קל, ודחפתי לפה עוד חטיף, אבל לא. זה היה הרבה יותר גרוע.

הבלופים חזרו והרעישו כל פעם יותר ויותר, עד שהבנתי שכל "בלופ" מרמז על תופעה שתגיע מאוחר יותר. תופעה לא נעימה!

המסלול עבר, כשפתאום הרגשתי את זה מגיע.

אוי לא!

החזקתי את עצמי חזק, ושכנעתי את עצמי שבעוד כמה דקות הכל יעבור.

זה לא עבר!

זה המשיך, והתווסף, וכל פעם היה לי קשה יותר לשמור את זה בבטן.

ואז המאבטח החביב התקרב, והתחיל לדבר איתי, ואחריו המורה העוד יותר חביב, וכולם מדברים איתי בנחמדות.

ברחתי מהם כל עוד נפשי בי, וחפשתי מקלט.

"ויקי!" קראתי, וויקי היקרה הגיעה במהרה.

"מה קרה?"

"פליצות!" זיעזעתי את ויק.

"אוי, בקטנה, תעשי"

"לא, לעולם לא. הן רועשות, אני מרגישה את זה"

"אני בטוחה שהן לא כל כך גרועות"

"לא, ויק. זה מסוכן מדי. לא כאן"

"אז מה נעשה?"

"נתחבא ונחכה שכולם יעברו".

וכולם עברו, והייתי מאושרת להפליץ ליד ויק המקסימה שלידה אני לא מתביישת.

אבל לא, קבוצה אחרת הגיעה, גדולה יותר, מפוזרת יותר, ומסוכנת הרבה יותר.

"אוי שיט, ויקי. מה אני עושה?"

"ממש קשה לך לשמור?"

"את לא מבינה עד כמה!"

"יש לי רעיון!" הכריזה ויקי בחגיגיות, "בואי נלך לשירותים!".

"כן ויקי, רעיון נהדר. זה נהדר בעיקר כי אנחנו באמצע המדבר ויש כאן כל כך הרבה בתי שירותים! בכלל, שמעתי שהשירותים באיזור המדבר, הם שירותים מוגנים ואסור לקטוף אותם!"

"הבנתי אותך"

"אני שמחה".

אני וויקי החלטנו שלחכות שתעבור הקבוצה השניה זה מיותר, ויקח יותר מדי זמן והתחלנו להתקדם ממש מהר.

אחרי 10 דקות הגענו לכביש עתיק. ראינו את הקבוצה שלנו יושבת בצד ומקשיבה לאיזה סיפור על האיזור. התקדמתי אל עבר הקבוצה ביאוש כשלפתע ויקי הצביעה באושר על בניין מפחיד שנראה באופק.

"מה זה?" שאלתי

"בואי נבדוק!"

התקדמנו אני וויק במהירות, וכשהגענו גילינו שהבניין הוא לא אחר מאשר בניין שירותים, שהיו נקיים. היה בהם אפילו נייר טואלט!

"אז מה אמרת?" חייכה ויקי, "שירותים מוגנים, מה?"

רק שתדעו, שבהמשך הדרך ראינו כמעט 10 בתי שירותים כאלה.

הייתי מאושרת מאי פעם!