כל מי שהיה בכפר המוזיקה 2007 בניצנים, וודאי זוכר את ההופעה שהיתה בחמישי בלילה: התקווה 6, סינרגיה, הופעת פרידה של שוטי הנבואה, העברית, רן דנקר ולבסוף - עברי לידר.
אני מאוד נהנתי בכל ההופעות. אפילו הגעתי יחסית מוקדם, והספקתי לכמה שירים של התקווה 6 (חבל שכל השירים שלהם נשמעים אותו הדבר).
במשך הלילה, תקף אותי ואת חברי רעב קל, והלכנו לאכול לנו המבורגר גדול עם צ'יפס וקולה.
אחרי האוכל, נטשתי את חברי לטובת חברים אחרים. ישבתי איתם ודברנו על החיים, הכרנו אנשים, שרנו שירים אך לפתע הרגשתי לחץ באיזור התחת. אני אתן לכם לנחש מה זה היה.
הזזתי את הישבן מצד לצד כדי לשמור את הלחץ בפנים, ומתישהו זה הפך להיות בלתי נסבל.
קמתי לי, ונעלמתי מהמקום מהר ככל האפשר. חפשתי איזור שקט כדי לשחרר את אוירי, ומצאתי.
חזרתי מאושרת, והייתי בטוחה שהכל עבר, שההמבורגר המעוכל התערבב לו עם ריח הים והעשן שפקדו את המקום, ושהינה - הלילה הזה אני אוכל להינות בשקט.
אבל לא.
לא עברו כמה שעות, וההופעה של רן דנקר התחילה.
ההופעה היתה אקוסטית, קצרה ושלווה, אבל אני הייתי הדבר הכי לא שלו במקום. הבטן שוב עשתה בעיות, הייתי חייבת מקום מפלט.
אבל הייתי עייפה מדי. מצאתי לעצמי כיסא נח, והתיישבתי עליו.
רן דנקר הספיק לרדת מהבמה, ועברי לידר החליף אותו.
שמחתי- עברי לידר, הוא יעשה קצת רעש. אני אוכל להשתחרר.
אבל לא, הוא בחר לעשות הופעה אקוסטית מרדימה. וכן, נרדמתי על כיסא אדום ונח.
ברר... קרר... איזה לילה מעייף...
כל כך כיף לישון... כל כך... איזה שירים נעימים...
איזה אושר... איזה... פרררר!
התעוררתי בבהלה! מה זה היה?
הסתכלתי מסביב וקלטתי פה ושם פרצופים מחייכים, ואז שוב - פררר.
שיט, לא! הפלצתי מתוך שינה.
לקחתי את הכיסא והתרחקתי מהאיזור. שמחתי שהייתי לבד, ושאף אחד מחברי לא היה באיזור.
אבל לצערי הגיע הבוקר, אני וחגית חזרנו לנו. ובאוטובוס חזרה זה התחיל שוב.
שמרתי אותן חזק בבטן, והן עשו רעש רועש ומזעזע במעברים בתוך הבטן.
אוי לה לבושה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
