It is the province of knowledge to speak, and the privilege of wisdom to listen

היה היו פעם שלושה אחים; כל אחד בעל התכונות המאפיינות אותו, כל אחד בעל אופי שונה בתכלית.

האחד היה סוגד שטן - מאמין שהעולם הגיע אל קיצו כבר מזמן, ושאלוהים מת. הוא האמין בכאוס ואהב לשרוף אנשים מבפנים. הוא ידע לתמרן אותם וצחק להם בפרצוף כשהם החליקו ונפלו. הוא היה האדם המאושר ביותר בעולם.
השני היה מדופרס - מאמין שכל העולם פועל כנגדו, ופחד פחד מוות מסוגד השטן. הוא היה מכונס בתוך עצמו, משתדל שלא לחשוף עצמו מדיי לאור השמש - מה שבין היתר הפך את עורו ללבן כסיד. הוא היה עצוב ובודד, אבל הוא היה בטוח בעצמו שכן הוא לא לקח סיכונים מעולם - ולא התכוון גם לקחת.
השלישי היה טיפוס חולמני - הוא האמין שבשלב מסויים יהיה בסדר, שמותר לחלום חלומות כי כשיגיע הזמן - הם יתגשמו. הוא היה שרוי באשליות ועל כן היה יחסית מנותק מהמציאות. הוא חי בעולם משל עצמו, ועל אף שמדי פעם היה יוצר קשר עם אנשים - הוא עשה זאת יותר מתוך הכרח ולא מתוך רצון - רוב הפעמים היו מוצאים אותו מדבר עם עצמו, מחייך בלי סיבה או שקוע בהרהורים לא מובנים כשהבעות פניו משתנות ללא הרף.

יום אחד החליט הסוגד לטמון פח לחולמני. החל וסיפר לו על עולם שבו יש אנשים נחמדים, עולם בו הוא יוכל להשיג את משאת נפשו בלא כל מאמץ ניכר - לא עבר זמן רב, ושקע החולמני בהרהוריו - הוא כבר היה בעולם הפנטסטי הזה וכבר לא שמע דברי הסוגד. תוך גיחוך ומבלי שיפסיק לדבר בשבח אותו עולם, שלח ידו אל כיסו של החולמני ושלף את ארנקו. כשארנקו בידו, החל לצחוק צחוק פרוע וקולני - ועל אף זאת החולמני לא הקיץ. הלך והחל לבזבז את כספו על מותרות מיותרות.

שמע זאת המדופרס ותוך התעלמות מוחלטת לחלוטין מקוד המוסר שלו - הלך וניער את החולמני.
"תראה מה קרה לך! הסוגד גנב את כספך!" אמר לו.
הקיץ החולמני ואמר "בחייך, אתה אמור להיות זה שמטיף שכסף זה דבר שאמור להחזיק אותך בחיים ותו לא."
"כן, אבל מעולם לא אמרתי שלזרוק את הכסף, ועוד על דברים מיותרים שכאלה, זה דבר נכון. נהפוך הוא! מי יודע לשם מה תזדקק לו בעתיד? כסף בסופו של דבר אמור להיות מה שמאפשר לך להמשיך לנשום בחופשיות, לא להגשים חלומות מטופשים!"

החולמני כבר החל לפתוח את פיו כדי לענות, אך בו ברגע הופיע הסוגד, לבוש מעיל עור, על ראשו משקפי שמש חדשים ועל ידו שעון חדש ויקר למראה. משהבחין בשניים, קרב עליהם וצחק:
"אין כמו לעשות קופה על אנשים טיפשים! זה מה שעושה לי את היום" אמר.
המדופרס השפיל את פניו. הוא כבר חווה בעבר דברים דומים, ומהחשש שהשלכות דומות יחזרו גם הפעם השתדל ועשה את עצמו מיותר למראה ככל האפשר.
"תגיד לי, פושע שכמוך, אלו החיים שלך? לגנוב לאנשים כמוני כסף ולבזבז אותו בצורה שכזאת? מי אתה חושב שאתה?" אמר החולמני ושלח אגרוף אל עבר בטנו של הסוגד. הוא באמת האמין שהוא יכל לו.
הסוגד תפס את ידו, גרר אותו לארץ ובעט בראשו. ועוד בעיטה. ועוד בעיטה.
משסיים לבעוט, הסב את מבטו אל עבר המדופרס.
"רוצה להצטרף לחבר שלך?" שאל אותו.
המדופרס היה משותק מרוב פחד ולא ענה.
"תענה לי! גם אתה רוצה להרגיז אותי? כן או לא? אם לא תענה אני אניח שתשובתך חיובית!"
המדופרס רעד בכל גופו, ותוך מאמץ ניכר הצליח לפלוט צליל שנשמע כמו "או".
"סליחה? מה אמרת? לא שמעתי אותך. דבר בקול!"
המדופרס כבר התייפח. "לא. לא. לא. עזוב אותי. בבקשה" אמר בשקט.
הסוגד צחק והלך לדרכו.

משהלך הרים המדופרס את ראשו, עיניו אדומות מבכי והביט בחולמני חסר ההכרה. הוא שכב על הארץ, ידיו זזות בתנועות קצרות ומהירות וחייך.
"שוב הוא חולם חלומות. שוב הוא מאמין שכלום לא קרה. שוב הוא מסרב להכיר בעובדה שהעולם הזה מסריח... מה אני אעשה איתו" אמר לעצמו המדופרס.

תוצאות הבדיקה חזרו. Dissociative Identity Disorder או DID בקיצור.
עכשיו תארו לכם את אותו התרחיש, כשכל המשתתפים בו הם אותו אדם.

אני.