|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
My Reflection
I find myself today in a bit of an awkward situation. I'm going out tonight
to celebrate a familiar's birth date in a Middle Eastern tradition called
"Mangal", which of course imply that I would have to actually, god
forbid, socialize! But rather than the usual sense of "here we go again"
I find myself wondering about my current state, and the surprising bit is that
I'm still sad
To hell with my social code, to hell with my misery, to hell with it
all!
As my thoughts grow ever more exaggerating I find myself in a white
chamber. There is no floor, no ceiling, and as far as I can see – no walls
either. I'm suspended in midair… My meditation never got me this far. I float around, when suddenly I feel the presence of another being near me. I
turn around only to find a mirror, a simple wooden-framed mirror floating next
to me.
Is this still the reality or am I dreaming again?
I try to reach out and touch it. No… I can't reach it. Looking at my
reflection I find my body language rather ridiculous. Here I am, suspended in
mid-air, arms pointed forward like little missiles trying to reach… Wait, is
that really a mirror?
"Look at you! You pathetic little being! You're a disgrace! You
have all the qualities of a successful person, and yet you still choose to
dwell in your own tears?"
It wasn't my reflection talking, though it did look at me, arms crossed
and pressing against his chest, smirking. That voice is very familiar… I know I
should recognize this voice… Am I really that muscular? Why am I wearing a leather
coat? Looking at my own arms I see the sleeves of my red T-Shirt. Clearly not
leather. And there is no way that those muscles are my own, my arms are too slim.
"No ambition whatsoever. Just like your mother."
I knew I recognized this voice. "Hello Father. What businesses have
you in my reflections?" I see his tall figure striding, stopping near my
reflection-self and putting his hands on my reflection's shoulder.
"You know you should be him. You know you can be that man. I have not tolerated
the pain of raising a son just to be punished with another copy of your mother.
One is more than enough. Why can't you be like me? Be strong! Stop caring! I can hook you up with my secretary,
you know. She is about your age, it is about time for you to be a grown man,
don't you think?"
"Why must everything I do be a failure to you father? You taught me
how dangerous the world outside is. How every person would be so happy to stab
you in the back? I should know, I've seen you doing it many times, sometimes
even to me! And what you expect me to do? I'm afraid of you! I'm afraid of
everyone!"
"That's your problem, not mine. I have a dream to retire at the
age of 48, that's why I persuaded your mother to have you so early in our marriage.
I wanted to give my company to you, so I can live my life in peace. But no, you
suddenly decide you don’t want this responsibility? Well guess what? I will fulfill
my dream! You have no choice but to obey me! I am your father and this is the only reason I created
you! You Will Be Successful Like Me!"
I'm awake again. Great, now I can't even have peace in my own mind…
Why must past arguments hunt me even when I'm asleep?
I think I know why I am still so sad...
Why must he always remind me how wrong I am in his eyes?
DrM
| |
מעשה בשלושה אחים
היה היו פעם שלושה אחים; כל אחד בעל התכונות המאפיינות אותו, כל אחד
בעל אופי שונה בתכלית.
האחד היה סוגד שטן - מאמין שהעולם הגיע אל קיצו כבר מזמן, ושאלוהים מת. הוא
האמין בכאוס ואהב לשרוף אנשים מבפנים. הוא ידע לתמרן אותם וצחק להם בפרצוף כשהם
החליקו ונפלו. הוא היה האדם המאושר ביותר בעולם.
השני היה מדופרס - מאמין שכל העולם פועל כנגדו, ופחד פחד מוות מסוגד
השטן. הוא היה
מכונס בתוך עצמו, משתדל שלא לחשוף עצמו מדיי לאור השמש - מה שבין היתר הפך את עורו
ללבן כסיד. הוא היה עצוב ובודד, אבל הוא היה בטוח בעצמו שכן הוא לא לקח סיכונים
מעולם - ולא התכוון גם לקחת.
השלישי היה טיפוס חולמני - הוא האמין שבשלב מסויים יהיה בסדר, שמותר
לחלום חלומות כי כשיגיע הזמן - הם יתגשמו. הוא היה שרוי באשליות ועל כן
היה יחסית מנותק מהמציאות. הוא חי בעולם משל עצמו, ועל אף שמדי פעם היה יוצר קשר
עם אנשים - הוא עשה זאת יותר מתוך הכרח ולא מתוך רצון - רוב הפעמים היו מוצאים
אותו מדבר עם עצמו, מחייך בלי סיבה או שקוע בהרהורים לא מובנים כשהבעות פניו
משתנות ללא הרף.
יום אחד החליט הסוגד לטמון פח לחולמני. החל וסיפר לו על עולם שבו יש
אנשים נחמדים, עולם בו הוא יוכל להשיג את משאת נפשו בלא כל מאמץ ניכר - לא עבר זמן
רב, ושקע החולמני בהרהוריו - הוא כבר היה בעולם הפנטסטי הזה וכבר לא שמע דברי
הסוגד. תוך גיחוך ומבלי שיפסיק לדבר בשבח אותו עולם, שלח ידו אל כיסו של החולמני
ושלף את ארנקו. כשארנקו בידו, החל לצחוק צחוק פרוע וקולני - ועל אף זאת החולמני לא
הקיץ. הלך והחל לבזבז את כספו על מותרות מיותרות.
שמע זאת המדופרס ותוך התעלמות מוחלטת לחלוטין מקוד המוסר שלו - הלך
וניער את החולמני.
"תראה מה קרה לך! הסוגד גנב את כספך!" אמר לו.
הקיץ החולמני ואמר "בחייך, אתה אמור להיות זה שמטיף שכסף זה דבר שאמור להחזיק
אותך בחיים ותו לא."
"כן, אבל מעולם לא אמרתי שלזרוק את הכסף, ועוד על דברים מיותרים שכאלה, זה
דבר נכון. נהפוך הוא! מי יודע לשם מה תזדקק לו בעתיד? כסף בסופו של דבר אמור להיות
מה שמאפשר לך להמשיך לנשום בחופשיות, לא להגשים חלומות מטופשים!"
החולמני כבר החל לפתוח את פיו כדי לענות, אך בו ברגע הופיע הסוגד,
לבוש מעיל עור, על ראשו משקפי שמש חדשים ועל ידו שעון חדש ויקר למראה. משהבחין
בשניים, קרב עליהם וצחק:
"אין כמו לעשות קופה על אנשים טיפשים! זה מה שעושה לי את היום" אמר.
המדופרס השפיל את פניו. הוא כבר חווה בעבר דברים דומים, ומהחשש שהשלכות דומות
יחזרו גם הפעם השתדל ועשה את עצמו מיותר למראה ככל האפשר.
"תגיד לי, פושע שכמוך, אלו החיים שלך? לגנוב לאנשים כמוני כסף ולבזבז אותו
בצורה שכזאת? מי אתה חושב שאתה?" אמר החולמני ושלח אגרוף אל עבר בטנו של הסוגד. הוא
באמת האמין שהוא יכל לו.
הסוגד תפס את ידו, גרר אותו לארץ ובעט בראשו. ועוד בעיטה. ועוד בעיטה.
משסיים לבעוט, הסב את מבטו אל עבר המדופרס.
"רוצה להצטרף לחבר שלך?" שאל אותו.
המדופרס היה משותק מרוב פחד ולא ענה.
"תענה לי! גם אתה רוצה להרגיז אותי? כן או לא? אם לא תענה אני אניח שתשובתך
חיובית!"
המדופרס רעד בכל גופו, ותוך מאמץ ניכר הצליח לפלוט צליל שנשמע כמו "או".
"סליחה? מה אמרת? לא שמעתי אותך. דבר בקול!"
המדופרס כבר התייפח. "לא. לא. לא. עזוב אותי. בבקשה" אמר בשקט.
הסוגד צחק והלך לדרכו.
משהלך הרים המדופרס את ראשו, עיניו אדומות מבכי והביט בחולמני חסר ההכרה. הוא שכב על הארץ, ידיו זזות בתנועות קצרות ומהירות וחייך.
"שוב הוא חולם חלומות. שוב הוא מאמין שכלום לא קרה. שוב הוא מסרב להכיר
בעובדה שהעולם הזה מסריח... מה אני אעשה איתו" אמר לעצמו המדופרס.
תוצאות הבדיקה חזרו. Dissociative Identity
Disorder או DID בקיצור.
עכשיו תארו לכם את אותו התרחיש, כשכל המשתתפים בו הם אותו אדם.
אני.
DrM
| |
נורמליזציה
בחיי הפרטיים אין יותר מדי טלטלות תודה לאל. אני מתגאה בעובדה שכשאני
מתעורר בבוקרו של יום אני יודע מה התכנונים היומיים שלי להיום, מחר, מחרתיים
וכיו"ב. אני לא מתכנן דברים מסובכים שעשויים לגרום לכאב, וזו בדיוק הסיבה
שבגללה קרה מה שקרה לי לפני מספר ימים.
בעודי יושב ומתקתק במקלדת במקום עבודתי, תוך כדי חלומות בהקיץ על
תקתוקים על המקלדת בבית, קופצת מולי הודעת מסנג'ר – מישהי שעידן ועידנים לא דיברתי
איתה. הפתעה – היום יום הולדת, מלאו לי 20 שנים על הפלנטה. והיא מבקשת ממני להצטרף
ולבוא למסיבה שתיערך ב-כמה מפתיע-מועדון ריקודים תל אביבי.
בפני עומדות שתי אופציות עיקריות – אני יכול ללכת איתם – לסבול את
הרעש, צחנת הסיגריות, השיכורים והרשימה ארוכה – רק כדי לראות את הפרצופים המעונים
שלהם. בכל זאת, אין דבר שאני אוהב יותר מאשר לראות אנשים אחרים סובלים – מגיע להם
להרגיש קצת כמו שאני מרגיש בערך כל הזמן... אבל כאן נכנסת הדילמה; לא רק שהם
יסבלו, מן הסתם גם אני לא אהנה יותר מדיי מהחנק, ואף יותר מכך – מהצפיפות. התשובה
ברורה – אני במקומי נטוע, אולם התגובה – זה מה שזעזע במידה מסויימת את עולמי.
"אני חייבת להגיד לך, אתה לא השתנית בכלל..."
איך הייתי אמור להגיב למשפט שכזה? במבט לאחור אני חושב שהייתי אמור
לקבל את זה בהבנה, בכל זאת – רוב תקופת ההיכרות שלי איתה הייתי מסוגר בצורה כזו,
אבל באותו רגע לא חשבתי – התעצבנתי. חשבתי שמישהו ישים לב לשינוי שחל אצלי –
לעובדה שאני סוף סוף מאושר, לעובדה שסוף סוף לא אכפת לי יותר מה אנשים אחרים
חושבים על אורח החיים שלי, לעובדה שאני כבר לא חושב יותר על מה עשוי להיות מחר –
כי אני יודע בדיוק מה יהיה מחר! לא... מבחינתה תמיד הייתי ותמיד אהיה אותו ילד
מפוחד ומסוגר שהייתי כל השנים האלה... איזה עלבון...
אבל מצד שני, למה אני נפגע
כל כך? איך זה קורה שלאגו שלי פתאום יש פה משל עצמו? ולמה לעזעזל יש לי בכלל אגו?
אני מתכוון, זה הרי עדיף בצורה כזו – מינימום נפגעים – הם לא צריכים לסבול את
הנוכחות שלי, ואני לא צריך לסבול את השהייה במועדון מגעיל...
הבעיה היא, אם כן, עמוקה יותר. משהו בי אומר לי שהדרך שבחרתי – דרך של
סיגור, דחיית וביטול כל דרך של סיפוק אפשרי כל עוד יש הרגשה שאיני בשליטה מלאה –
אולי זו לא הדרך הנכונה? הבעיה היא שאני פשוט לא מסוגל לשים את עצמי ביודעין
בסיטואציה מסוכנת... זה נוגד את כל הנהלים שיצרתי לעצמי.
ומאידך, הנה אני שוב, יושב ומתקתק מול המחשב כמנהגי, והעולם חולף לו
מול פניי... זה מצחיק, במידה מסויימת אני מעדיף שהוא יחלוף, אבל לאחרונה אני מתחיל
להרגיש צורך לגרום לו להרגיש את קיומי... לגרום לאנשים אחרים כמות כזו של סבל –
כזו שתגרום להם להצטער על שבכלל הזמינו אותי מלכתחילה. הפרצוף העצוב שלהם שווה את
הכל – כך אוכל לשבת בביתי ביודעין ובטוב לב – וסוף סוף המשפחה שלי תניח לי לנפשי.
סוף סוף יהיה לי תירוץ מוצדק ל"למה אני לא יוצא מהבית". לו "אני
שונא כל ייצור נושם חמצן" היה תירוץ מספק עבורם, לא הייתי מנהל את הדיאלוג
הזה עם עצמי...
אבל עכשיו כשאני חושב על זה ברצינות – נראה לי שדווקא כן השתניתי בכמה
מובנים מאז אותה תקופה... פעם הייתי שש לקראת הסיטואציות האלה – ללכת לבקר חברים
אחרי שעות הלימודים סתם כי לא היה שומדבר מעניין יותר לעשות. ההבדל העיקרי הוא
שהיום אני יודע להעסיק את עצמי. אני יודע מה לעשות כדי לא להיות תלוי בהם יותר.
נהפוך הוא – עכשיו אני יכול לנצל אותם לתועלתי האישית. וזו, אני חושב, הסיבה
שהוספתי את המשפט ההוא:
"כשחושבים על זה ברצינות, אני חושב שהחברה שאת או כל אחד אחר
יכולים להציע לי היא מטופשת וחסרת כל משמעות."
זה כל כך משעשע לראות אותה מתעצבנת כשהאני האמיתי פורץ החוצה.
"הסיבה היחידה שאי פעם יצאתי לבלות איתכם היא כדי לנסות להיראות
כמו כולם – אבל אני פשוט לא שם על זה קצוץ יותר. כן, השתניתי. אני פשוט כבר לא
צבוע כמו שהייתי קודם. היום אני יודע שאני ייצור מיותר, עוד עורב שיושב לו בצד הדרך
וצווח לו בנחת, וזו הסיבה שאני מאושר – כי אני לבד, וחברתם של אנשים אחרים רק
גורעת מהאושר שלי. אני חושב שכל ניסיון שלך לשכנע אותי לבוא איתכם יגרום לך רק סבל
ולי רק עוד הנאה – אני נהנה לראות אותך מתפתלת, מנסה להבין למה אני כל כך שונה,
אבל זה. תמיד הייתי כזה, ייצור מוזר ומודחק שאף אחד לא במיוחד אוהב, אבל רק לאחרונה
הבנתי את זה. ועכשיו – אני חופשי סוף סוף לפגוע באנשים אחרים ולראות אותם בוכים.
זה נעים, זה כיף ואני נהנה מזה. אני את תפקידי כאן סיימתי, כרגע אני רק מנסה להנות
כמה שיותר עד שהמוות יגיע."
ועד שאני מסיים לכתוב, אני שם לב שהיא התנתקה... כמו כל מי שאי פעם
פתחתי את עצמי בפניו, גם היא ברחה. פנטסטי :) עוד אדם אחד פחות בדרך לדממה המיוחלת...
אני יודע שרמת הכתיבה שלי היום די התדרדרה... פשוט אין לי את זה היום.
אשתדל בפעם הבאה להיכנס לזה יותר. אבל מצד שני, גם על זה אני לא שם קצוץ...
DrM
| |
I'm Weak
I don’t know why I bother keep on writing here.
I mean, it’s not like someone actually care about an old crow like me, about his nightmares; for most people who actually read this diary, I’m just another lunatic, probably on mental medications, whose life is so good and shiny and the only one who fails to see that is himself. Yes, I am on mental medication, I am insane in a way, but let me ask you one question – am I weak?
I mean, I’ve been through the usual route of an Israeli teenage kid with only a few little additions: school physical abuse, mental abuse, low self esteem and general loneliness – shouldn’t have been such a big issue. I’m a big boy. But the thing is, I keep thinking that I deserve more than what I currently have; I deserve being pill-free happy, I deserve a normal social life – and I can achieve those things. So why don’t I? The answer is simple – yes. I am weak.
It is only me that prevents me from de-cloaking my coat of black feathers. Only my fear, that is. I’m afraid of you – all the mighty and powerful people of the world – you’re big and scary. You can stomp on me like I’m just a little rock. You can, and you have. And to my even bigger fear – I thing you even enjoyed it. That’s why shows like “survivor” or “The amazing race” made so much money – people enjoy seeing other people suffer – but only few can deliberately hurt another human being. But the big problem is that all of you can – and always do – hurt other people without noticing. You see it happen every day, and yet it has become such a big part of our life so it is considered a norm.
People who have the power to step over other people triumph – that’s why most of the world’s money is in the possession of only a few people.
And what does all that have to do with me?
Well… I think people expect me to be like that. I come from a family of “high class” people. My uncle sold his previous start up and made millions, now working on the next one. My father is a self-made millionaire - owns a company and able to have a normal – if not better – life.
The problem is that they step on other people to achieve what they achieved. And I don’t want to become like them. I don’t want filthy money.
I want Silence.
I want Death.
I want the world to leave me alone.
DrM
| |
הרגתי אותו
זה זמן רב שהוא זיהם לי את האקווריום.
הוא היה חולה, הפצעים שכיסו את גופו החווירו מול הגידול המפחיד שהתפתח בעינו - זו כמעט והתפוצצה. הוא גסס, וכתוצאה מכך שלושה דגים נוספים מתו.
נמאס לי.
היום, בשעה 12:57 תפסתי אותו.
הוא התנגד. כמו כל ייצור גשמי יש לו מעין רצון כזה להמשיך לחיות את חייו, כאובים ומאוסים ככל שיהיו. הוא לא רצה במוות.
אבל אני רציתי.
הוצאתי אותו אל החצר והנחתי אותו על גדר בטון נמוכה המפרידה בין החצר שלנו לבין פרדס שורץ חתולים.
הוא עדיין נשם, פעם אחת הוא ניסה להימלט מהרשת שכבלה אותו. הוא היה נתון לרחמיי, אך אלו כאילו נעלמו.
מכת פטיש אחת לראש. הוא פרפר. הפצע שבעבר היה העין שלו התפוצץ ומוגלה נשפכה על כל הגדר.
ואז הוא הפסיק לפרפר.
העפתי אותו היישר לחיקם של החתולים המורעבים, והם סעדו את נפשם עד תום. בכל זאת, הוא לא היה קטן - ארכו כ40 ס"מ.
ולהגיד את האמת - אני לא מרגיש ולו שמץ של חרטה.
חבל שרק הוא היה חולה. הייתי שמח להוציא את שאת נפשי על עוד אחד. זה גרם לי אושר. לקחתי את חייו, עכשיו הם שייכים לי.
נכון, זה רק דג, אבל זה היה אחד הדגים האהובים עליי - אם לא האהוב ביותר. יש לו צאצאים אצלי באקווריום - חמישה, את השלושים האחרים מכרתי בתמורה לרשת שעימה לקחתי אותו אל הגדר.
זה מצחיק, אבל עכשיו כשאני מתקרב לדופן האקווריום, לאזור שבו אני מאכיל אותם, בניגוד לתגובה הרגילה שהייתי מקבל מהם - התכנסות מהירה והמתנה לעורב הכל יכול שמאכיל אותם - הם ברחו. עד לצד השני של האקווריום.
My Dear Trimac... Rest In Peace!
DrM
| |
דפים:
|  כינוי:
DrM בן: 35 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
