הבלוג של אמא סיגל

דמיות דמויות מעורפלות

ערפל של חושך ואור

רעד מבין ידיים אוחזות

את דפי הזמן

הולכים ונעלמים עשבי הבר

והרוח מעיפה את שבילי העפר

והשמש מכה את קרחת

היער הדוממה

ורק קולו של האלוהים

מהדהד ורואה את בניו

עולים מנהר החיים 

אילו

טהורים זכים תינוקות

והכותל שם הם מתאספים

הנשמות האבודות

של החיים

אשר הלכו ונעלמו ודממו

בשעת מלחמה

ורק האמהות נושמות

את שלא רוצות

הם לא רוצות לחיות

אחרי שהיקירים שלהם

נמשכו ונחתכו מחוט הטבור

שעוד היה קשור אליהם

בנפשם כאשר היו בחיים

עכשיו רק המינהרה

הארוכה

שבסופה יש אור

אוסף את בניהם לאט לאט

ושם מקבלים את חומו

של האלוהים

אשר מבטיח לישמור להם

מקום חם ואוהב

בגן העדן כי לשם הם מגיעים

בגאווה בשלווה

הבנים הלוחמים