הבלוג של אמא סיגל

שלא רצו להרפות

מאחזית הבת

את ידייך

שעבדו כל חייך

שמש מכה בחצרות

הבתים הנטושים

של מחזוות חייך

שהלכו למקומות רחוקים

עוד בינתך נאחזת במציאות

באחיזת ידייה

עינייך רוצות לספוג עוד את האור

קרן אור של מציאות

בוקעת מבין מלאייך

שבאו לאסוף אותך

באו איתך להגיד

שלום לכל מכרייך

ידי הבת עוד ביידך

דמעותיה החמות על ידייך הקרות

שנדמו כסוף היום

ידייך שגידלו את הבת

ידייך שהביאו מתנות לבת

ידייך שאחזו את ידייה

בעודה ילדה קטנה

ולימדו אותה לשחות

וכאשר עזבה אותם

אז שמחתה כשהתחילה לשחות

היו סימן לאהבתך

וכך היא שוחה היום

בין כל הגלים וזוכרת אותך

שתמיד תהיה שם לצידה

ותעזור הל

בכל המכשולים

והידים של הילדה הקטנה

עכשיו כותבת את השורות

והלב מתרגש בכל פעם

שהיד כותבת

הן ידי הבת שאחזו

בך הם ידי הבת

שכותבת לך שורות אלו

עכשיו

אני ביתך לעולם סיגל