הבלוג של אמא סיגל

הרגע ·

סיפורה של אידה {המסע מתחיל}

הילדים שמעו רק שהם יצטרכו להיות לבד ולהיפרד התחילו להזיל דמעות, הס אמר אדיראן בשקט זיכרו יש לנותפקיד אם נכשל בו כולנו נמות, ויש קשיים לפנינו אז בואו נהיה חזקים, ואתם מסוגלים אז עכשיו זה לא הזמן לדמעות.

סשה אחז בידה של אידה וחיך אמר, אנחנו נהיה ביחד אל תפחדי למרות שהוא בעצמו פחד.

הם נסעו וכמעט נרדמו כאשר אדריאן עצר את הרכב וקרא, אבבל ואדל צאו בבקשה נא לא לישכוח אישורים. ומה נגיד שישאלו אותנו למה באנו,? תגידו להם שאתם מבקרים משפחה בשם שכטרין וצריכים לבוא לקחת אתכם ותחכו שם על תזוזו עד שלא יבואו לקחת אתכם.

קדימה אמר בקוצר רוח יש משימה להשלים, ניתראה בעוד כמה שעות, זיכרו טעות קטנה וכולנו נמות. הוא היה יותר מפחיד עכשיו, הם אמרו בדמעות שלום לכולם וירדו,

הקור היה עז והמשיכו בנסיעה היכן הם שאלה אידה? הם באוקריאנה בגבול אמר בקצרות אדריאן עכשיו להיות בשקט.

הם נסעו בדממה מעיקה עוד שעה ארוכה עד שעצר את המכונית היה כבר חשוך רק אורות הנאון של מעבר הגבול השתקפו על האוטובוס

אדיאגו ואביר אמר שוב אדריאן- רדו וכמו שאמרתי חכו עד שיבואו לקחת אותכם, אתם בסלובקיצה.

כך עצר גם בסרביה, והם נפרדו מאנדיס ואלין

עכשיו רק סשה ואידה נישארו סשה תפס בידה של אידה חזק ואמר לה בלחישה, אל תידאגי אידה אני איתך וגם גורל נכבור את זה ביחד על תידאגי.

הם היגיעו סוף סוף לסלובניה

אתם תירדו עכשיו כמו שאמרתי שיהיה בהצלחה.

כשהאוטובוס נסע- היה שקט דממה סשה אמר לאידה בלחש מעכשיו אנחנו צריכים להישתמש בשמות שנתנו לנו, זוכרת איך קורים לנו כן לך אבלרד ולי אקיל. בסדר מעכשיו אקרא ל כך גם כשנהיה לבד עד שנצא מכלל סכנה.

אפילו אם נהיה אם אנשים הכי שנראים בטוחים אנו נמשיך ככה לקרוא אחד לשני בסדר היא אמרה.

בואי אקיל עכשיו נגש לשומרים זוכרת לא להיתרגש יותר מידי, אנחנו מחכים למישהו ש יבוא ויקח אותנו, אנחנו מיתארחים אצל משפת שכטרין, ואם ישאלו שאלה אקיל אם ישאלו מה השם שלו, כן אמר שכטרין נדן

הם ניכנסו תעודות ציוו השומרים, היו שם שתיים אחד עם נשק מכוון והשני לבדוק תיקים.

הם הוצאיו את התעודות ואקיד רעדה מאוד אבל היא הסתירה את זה שקר לה, מה יש לך בתיק שאל השומר החתול לבת דודתי אמרה אקיל בגרמנית כמו שלימדו אותה שם.

אפשר ליראות היא פתחה בזהירות וגורל שהיה ישן, התעורר מפוחד , או אמר השומר וחיך איזה חתול חמוד, את אוהבת חתולים? כן היא אמרה, היא זכרה שאסור להם להראות קוצר רוח, וחוסר סבלנות.

אבל הם חיכו עד שהשומרים הניחו להם לנפשם. וכשיצאו מהביתן לכיוון התחנה שהייתה שם הרחק מהשומרים רק אז יכלו לנשום ואקיל אמרה איך פחדתי

שלא יגלו אותנו, כן גם אני אבר אברלרד {סשה} ועכשיו את רוצה לאכול משהו? לא ענתה אקיל {אידה}אבל את ח ייבת יש לנו דרך ארוכה, לא לא בא לי מיתגעגעת להורים שלי, אברלרד התקרב אליה ואמר גם אני מתגעגע להורים שלי ולמשפחה אבל זה לא יעזור עכשיו, עכשיו אסור ליבכות הוא אצר ההורים שלנו מתו כדי שנישאר חיים אז אנחנו חייבים לחיות.

אבל אני אני והיתחילה לבכות, אני לא יכולה עצוב לי כל המסע הזה, וגם להרגיש לא שיכת לאף אחד ובלי משפחה ובלי אף אחד שממש אכפת לו ממני, באותו הרגע תפס אותה אברליד וסובב אותה, נכון אן לך משפחה כמו שלי אן אבל יש לך אותי ולי יש אותך, לפחות אנחנו ביחד ונהיה תמיד ביחד

אף אחד לא יכל להפריד בינינו את תיראי, ונתן לה ספר קטן של תהילים, קראי זה בשבילך כדי שתרגישי חזקה ושאני על ידך, כל הזמן זה מההורים שלי, ואמרו לי להעביר את זה למי שצריך תפילה, אז לך אני מעביר את זה ו דבר מתנה מאוד יקרה קחי וזיכרי אותי תמיד שאני אשמור עלייך תמיד

אהבתיהציגי רגשות נוספים

הגיבישתפי

תגובות

סיגל בוטון סיג בוטון

כתבי תגובה...