האישה הזו, שאני קוראת לה אמא, גורמת לי יותר סבל מאשר כיף.

יותר רע מאשר טוב.

נמאס לי ממנה כל כך, שזה פשוט בל יתואר.

לפעמים היא פשוט הבן אדם שאני הכי שונאת בעולם.

יותר משני, יותר מנעמה. יותר מכל הפקאצות האלה.

זה כבר מעבר למה שאמהות עושות.

מכריחות לסדר את החדר, לא מרשות לחזור אחרי 12 וכד'...

אמא שלי, לא מקבלת את הבת שלה.

היא לא מבינה שטוב לי עם איך שאני.

היא לא מבינה שכשהיא אומרת לי שאני אף פעם לא מרוצה, ושאף פעם לא מספיק לי,

אני נעלבת עד לעמקי נשמתי.

היא לא מבינה שכשהיא אומרת לי ליד אנשים "את באמת צריכה את העוגה הזו?",

הדמעות כבר עומדות לי בעיניים.

אבל אני יותר חזקה מהן, בדרך כלל.

אני לא נשברת ואני מכריחה אותן לסגת בחזרה אל הגוף שלי.

חבל לבזבז מים.

לאמא שלי, יש זיכרון סלקטיבי.

תמיד היא זוכרת כשאנחנו לא אומרים תודה,

או כשאנחנו לא מפנים את הצלחות מהשולחן.

תמיד היא זוכרת כשלא טוב לנו,

ותמיד היא שוכחת כשאנחנו שמחים, כשאנחנו מוותרים, כשאנחנו תורמים.

למשל, כשאני מבקשת אורז לארוחת צהריים והיא רוצה פתיתים אני מוותרת,

כי "נורא בא לי פתיתים, חייבים אורז?".

ומה היא מצפה שאני אענה לה? את האמת?

"כן אמא, חייבים אורז. אני לא סובלת פתיתים ואת יודעת את זה טוב מאוד".

הרי הדבר הבא אחרי זה יהיה

"את אף פעם לא מרוצה ממה שיש לך!", או "אתם לא מעריכים אותי מספיק!".

היא לא מבינה, שאני לא מסוגלת להגיד על כל מחווה קטנה תודה?

זה לא בא לי בטבעיות. ואני לא אוהבת להיות צבועה.

אני מחייכת, אני שמחה, אבל קשה לי להגיד את המילה תודה, כי זה לא קשור לעולם.

למה קשה לה לקבל אותי?

איזו מין אמא זו?

בדמעות,

חסויה, לא מסובך.

צריך להחליף את ההבעות פנים; הקטן צריך להיות בוכה...

נ.ב: קניתי את הספר דמדומים, הוא הגיע סופסוף לצומת ספרים.