שלום לכן גבירותיי וחיידקי. לשם שינוי, החלטתי לכתוב פוסט רציני, המתייחס לתופעה הפרו-אנה, והאנורקסיה. הפוסט נוסח במבנה של מאמר, וייתכן והוא מעט ארוך, אבל אני מקווה שתמצאו לנכון לקרוא אותו עד סופו, ואם תלמדו ותחכימו, מה טוב.
פרו-אנה
הפרעות אכילה הינן תופעה מוכרת וחוצה גבולות
המופיעה לרוב אצל מתבגרות ומקושרת איתן.
נתונים סטטיסטיים מלמדים על שונות בין סוגי הפרעות האכילה: בולימיה,
שעשויה להתפתח בטווח גילים רחב (15-60),
נמצאת בשכיחות של 1%-3% מכלל האוכלוסייה
ושיאה בגילאים 18-19. אנורקסיה מתפתחת בדרך-כלל בגיל צעיר (10-30),
בשכיחות של
0.5%-1% מכלל האוכלוסייה ושיאה בגילאים 16-17 . אנורקסיה הינה אחת מאותן הפרעות
נפשיות מעטות המלוות באחוז תמותה גבוה ביותר – 5%-18% מכלל המקרים המאובחנים. אכילה
כפייתית שכיחה בקרב 2%-3.3% מכלל האוכלוסייה,
בעיקר בגילאים 10-26, ושיאה בגיל 16.
השכיחות הגבוהה ביותר של הפרעות אכילה, קיימת בקרב נערות בגיל ההתבגרות והבגרות
המוקדמת .
התמודדות עם הפרעות אכילה מלווה בחוויה של
בדידות ולבדיות. המרחב החברתי הנוצר באמצעות האינטרנט – סייברספייס – המאופיין
באנונימיות המתאפשרת בו, מאפשר לאותן מתבגרות הסובלות מהפרעות אכילה לחבור יחד
לקהילה לא-ביקורתית ומקבלת, בה הן יכולות לחשוף בביטחון את חוויותיהן ורגשותיהן.
הכינוי הנפוץ לאותן קהילות וירטואליות של נשים עם הפרעות אכילה מסוג אנורקסיה
שאינן מעוניינות עדיין לקבל טיפול, הוא פרו-אנה.
קהילות אלו מתארות עצמן כמעין כת הסוגדת להרעבה עצמית.
השקפת העולם של
הפרו-אנה מיוצגת באמצעות מילים כגון: טוהר, זכות, ריחוף, בעוד שהאמת היא שהיא
מייצגת התפוררות, כיליון, אחיזת עיניים, שעבוד, טירוף, וכמובן חורבן והרס, הן נפשי
והן פיזי.
אני מתנגדת בכל תוקף לרעיון התומך ברזון הקיצוני, בטענה שזהו
אידאל היופי, ואלה הן המוסכמות הלגיטימיות. אותן בחורות דוגלות למעשה באמונה
שהאנורקסיה היא למעשה דרך חיים. אני משוכנעת בכל תוקף כי האנורקסיה משבשת את
חשיבתן הראציונלית, ואין הן מוכנות להשלים עם העובדה כי מדובר במחלה קשה, על כל
סממניה, הן הנפשיים והן הפיזיים.
לפי דעתי אין
שום דבר עילאי ביכולת לצום ולא להיות מוזנים כשאר האדם. את הכוחות
ל"פרו-אנה" שואבים אנשים מתוך פסיכוזות אליהן הם נכנסים כתוצאה מחוסר
מזון הנחוץ להמשך תפקוד תקין.
כפי שטוען
ד"ר מירן בוניאל-נסים במאמרו כי:
" נשים רבות
מפתחות מנהגי אכילה לא תקינים ולא בריאים במטרה לעמוד באידיאל הרזון של תרבות
המערב. הפרעות אכילה הנן הפרעות נפשיות ופסיכולוגיות המאופיינות ברצון פתולוגי
לרדת במשקל, והתעסקות כפיתית במראה גוף. ניכר כי תופעה זו הולכת וגוברת לכדי
מגיפה, אשר אינה בוחלת במעמד, לאום מוצא, ומין."
בנוסף, טוען
במאמרו:
"נשים רבות מפתחות מנהגי אכילה
לא תקינים ולא בריאים במטרה לעמוד
באידאל הרזון התרבותי. אידאל זה מקבל
ביטוי וחיזוק רחב ואינטנסיבי במסגרות
המשפחתית, החברתית, הלימודית
והתעסוקתית, ולכן נוצר קושי מובנה בסינון
המסרים השליליים ובשליטה על השפעתם
הרבה. עובדת היותה של אישה שמנה
או רחוקה ממבנה הגוף הרזה
ו"הנשי" הנחשב מושך, גורמת בדרך כלל להתייחסויות
חברתיות שליליות שיש להן מחירים
משמעותיים בתעסוקה, בזוגיות, בחיי חברה
ועוד".
לדעת ד"ר
סילבנה פניג, מנהלת המרפאה המטפלת בהפרעות אכילה במרכז הרפואי "שניידר",
לא רק פרו אנה מהווה בעיה, אלא גם עצם העיסוק התקשורתי בסוגייה מפריע לה: "כל
התעסקות של המדיה עם הפרעות אכילה עושה רק נזק", היא טוענת ומוסיפה כי
"אחרי כל פעם שמדברים על אנורקסיה בתקשורת, ולא משנה שזה לשלילה, מגיע גל של
'חיזוק'. הפירסום יכול להביא הרבה בנות שיש להן נטייה לכך, ושעד כה לא נכנסו למחלה
– לאיזושהי כניסה. כיוון שהמחלה היא נטייה גנטית, בתוספת השפעה סביבתי, היא יכולה
להיות במצב רדום ומספיק גירוי חיצוני על מנת שהיא תתעורר ואז קשה להפסיק אותה".
למרות הטענה שלי, ישנם הטוענים
שהאנורקסיה היא לא מחלה, אם כי דרך חיים. מדובר בכל אותן בחורות צעירות, אשר
מרעיבות את עצמן עד לפגיעה פיזית ומנטאלית, מאחר והן שואפות להגיע אל המטרה, היעד
הסופי- הרזון המוחלט, אידאל היופי.
בחורות צעירות אלה טוענות שכל
פעולתיהן ומעשיהן מבוצעים תחת שליטה מלאה, ושפיות ראציונלית מוחלטת. בקהילה המדוברת,
הנערות מתחברות לקבוצה וירטואלית מיוחדת וייעודית ע"מ לתמוך ולהתמך סביב נושא
הירידה במשקל, וליצור סביבה חברתית בעלת שפה משותפת. אליזבט טוענת במאמרה, בעד
הפרו-אנה:
"הצלחתי למצוא
בנות שקשורות בנושא באמת ולא וונאביז – בנות שמעוניינות בהרזיה ודיאטה וחושבות
שאנה זה מגניב, אבל לא בדיוק מבינות מה העניין בזה."
מדובר ברשמת קהילתית שלמה אשר מהווה תמיכה
וחיזוק בעבור כל אותן בחורות צעירות, ה"אנות", אשר מעניקה תמיכה ואחווה.
"דווקא
האיסור הוא זה מושך הרבה בנות, שנמשכות לזה מטעמים לא נכונים – גם להיות רזות
ופופולריות וגם כדי לקבל יחס - אני אנורקסית, יש לי בעיה, תתייחסו אליי; זה הופך
לפגיעה עצמית כדי לקבל תקשורת מהסביבה ומדובר במצב מסוכן שלא נכון להגיע אליו".
ייתכן ותחושת
השותפות וההשתייכות לקבוצה קיצונית זו נועדה לפצות על חסרים רגשיים אחרים. לטעמי,
שותפות זו היא אשלייה המתנפצת ע"י דכאון קשה. לדעתי, אתרי
ה"פרו-אנה" דוחפים אנשים למעשים מזעזעים. הצום משבש את החשיבה
הראציונלית, ומדרדר לכדי דכאונות, הסתגרות, איבוד הערך העצמי, ואף מוביל למעשים
קיצוניים כמו פציעה עצמית ונסיונות אובדניים. הרעב משבש את חשיבתן ההגיונית, וגורם
להאמין כי מדובר במשהו לגיטימי לחלוטין, שיש להתמיד ולהמשיך עמו עד הרגע האחרון. עידוד האנורקסיה, הוא לדעתי, התעללות לשמה, וככל
שהתופעה תתפוס תאוצה, כך יותר ויותר אנשים בכלל, וקטינים בפרט, ייפלו ברשתה ויעמדו
בפני סיכון ממשי לחייהם עוד בטרם טעמו מהם, סיכון המגיע לא אחת לכדי מוות, כשהדרך
רצופת ייסורים.
בשורה התחתונה, אני מאמינה שיש
למגר את התופעה ככל האפשר. כל אותן נערות צעירות המושפעות מהאינטרנט, ומאתר
ה"פרו-אנה", והופכות את האנורקסיה לדרך חיים, לא מודעות לעצם העובדות
שהן חולות במחלה נפשית חמורה. לפי דעתי יש לפעול נחרצות ע"מ להקטין ולצמצם את
פעילותם של אתרים אלה, המעודדים את האנורקסיה, או הפרעות אכילה באופן כללי. צריך
לסייע לאותן בחורות להבין שאין זו דרך חיים,
אם כי הפרעה נפשית, אשר עליה לבוא על פתרון.
ה"פרו-אנה" ככל הנראה
לא עומדת להעלם. שיעור הסובלים מהתופעה רק גדל,ואתרים המעודדים את התופעה רק גורמת
לשקוע עמוק יותר בתוך האנורקסיה, ולהמנע מקבלת טיפול. על סמך נסיון העבר, סגירת
בלוגים ופורומים התומכים ב"פרו-אנה" לא צפויה לפתור את הבעיה אלא רק
לטאטא אותה מתחת לפני השטח. מי שבאמת רוצה, תמצא את האתרים האלה בשרתים
בחו"ל, בפורומים, בבלוגים, ועוד.
"הבעיה היא שברוב המדינות
בעולם מבינים ש'פרו-אנה' זו תופעה שלילית ומנסים לחסום או לצנזר או להפריע לאתרים
אלה לפעול, ואז הם פשוט עוברים לאתר אחר, וכמעט בלתי אפשרי להלחם בזה", אומר
פרופ' ברק, " הקמת אתרי נגד לא תפתור את הבעיה, כי הנערות האלה לא מחפשות
בגוגל, ויש הרבה אתרים למלחמה באנורקסיה. אתרי 'פרו-אנה' לא יופיעו בגוגל, בטח שלא
במקומות הראשונים. שום דברי הגיון לא יעזרו כאן. אין טעם לפעול נגדם בזירת
האינטרנט, במיוחד, כשזו לא עברה על החוקים. הטיפול הרצוי הוא מניעתי ברמה יותר
ראשונית – עוד בבית ובחינוך".
המסקנות שלי הן שצריך להמנע בכל
תוקף מחיפוש אתרי ה"פרו-אנה" ולהמנע מהם ככל האפשר. חשוב שכולם יכירו את
הנושא ע"מ שיבינו עד כמה ה"פרו-אנה" מסוכנת, וייבחרו מרצונם שלא
להגרר אחריה. הבחירה בלגיטימית והנכונה לדעתי היא להלחם בתופעה, והלעניק במה
בפורומים התומכים בכל אותם אנשים הסובלים מהפרעות אכילה באשר הן, שייסייעו להם
מנטאלית בדרך להתגברות על התופעה, להקזת הכאב החוצה, תוך קבלה, הבנה, הזדהות,
שיתוך ובחירה. בסופו של דבר, הבחירה היא בידינו, ואנחנו בוחרים לחיות.
KIBO