נָעַמְתָּ לִּי מְאׂד

היי, אני עמית. אני בת 15 כבר, ואני כותבת את דניאל כבר... 19 חודשים... שנה ו-7 חודשים... שנה וחצי וחודש.

שום דבר פה לא אמיתי, למען האמת. אבל אני חושבת שאני אתחיל מההתחלה.

בפעם הראשונה שאי פעם נתקלתי בדניאל, ציירתי אותו. הוא היה כזה משונה, עם שיער בלונדיני בכלל ועיניים ירוקות. ציירתי אותו על דף שורות, והיתה לו הבעה... מבוהלת או מופתעת, והוא היה סמוק. ניסיתי לחשוב מה גרם לו להראות ככה, להשלים לעצמי את התמונה. אז ציירתי לו את בן, שהיה בדיוק כמו שהוא כאן. אחר כך השלמתי את שיר, ובר, ואת כל השאר מסביב.

כל העניין הזה היה במוח שלי הרבה זמן, זז לכל מיני כיוונים לא ברורים, אבל גם לשום מקום. עד שיום אחד החלטתי לכתוב את זה. בגלל שאני לא טובה כל כך בכתיבה העדפתי לעשות את זה בצורת יומן, ובגלל שרציתי חוות דעת, פתחתי בלוג. היה לו מספר מאד יפה 35350, אבל נאלצתי לשנות אותו בגלל אילוצים למיניהם. אז התחלתי לכתוב, וכל פעם כשכתבתי החלטתי מה יקרה באותו רגע, והיה לי רק את הכיוון הכללי. בהתחלה היתה לי מחשבה מטופשת לכתוב כל פעם ב"זמן ההתרחשות", זאת אומרת שאם משהו קורה ב14 באוגוסט (יום ההולדת של בן, למשל), אני אכתוב עליו ב14/15 לאוגוסט. אבל אז חשבתי כמה מטופש יהיה לחכות כמה שנים עד שדניאל יחזור לכתוב, כי מי יזכור אותנו בכלל. אז התחלתי לקפוץ קצת בזמנים, בהתחלה ממש בצורה בלתי מורגשת, ואחר כך בחודשים ושנים, אבל זה לא באמת שינה משהו. העיקר שנגיע לעיקר.

אחר כך זה נהיה רציני יותר, חשבתי שאני כבר מאבדת את שפיות דעתי. הרגשתי שזה משתלט לי על החיים, שזה כל מה שאני חושבת עליו וכל מה שאני אחשוב עליו לתמיד. טעות מסתבר. המשכתי לכתוב ביתר רצינות, אפילו הכנתי לעצמי מחברות כאלה. שתיים. אחת ירוקה ואחת כתומה, שעוד לא נגמרה. שם כתבתי הכל, את כל השנים, ודברים שהעדפתי להשאיר רק במחברת. אפילו היה לי שם שרטוט קטן של הבית של דניאל...

אז כתבתי וכתבתי, ובסופו של דבר, הגעתי לסוף, סיימתי. אבל לא הרגשתי שאני יכולה לפרסם את הכל באותו זמן, אז פרסמתי כל פעם קצת, בערך פעם בשבוע. עד שהגעתי לחודש הזה, שכבר לא יכולתי יותר. ראיתי את הסוף כבר ממש קרוב, ולא יכולתי להתאפק, אבל אני חושבת שמותר לי להשבר, אחרי כל כך הרבה זמן.

בכל החודשים שכתבתי כאן עשיתי הרבה טעויות. נתקלתי בהרבה אנשים שקראו כאן באופן קבוע, ועשיתי את השטות הגמורה הזאת שעשיתי, ודברתי איתם בתור דניאל. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אולי ניסיתי לפתח אותו יותר, אולי את עצמי. בסוף הפסקתי את הקשר, הכל היה בפתאומיות, אך חלק בצורה מוסברת יחסית וחלק לא. ואני מבקשת סליחה על זה, מכל הלב, ובאמת.

אבל חלק מהקשרים האלה דווקא היו לי בריאים. אחד במיוחד, והוא הגיע למקומות שאני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר כמה נפלאים הם. מי שמדובר עליו יודע בדיוק.

התקופה שבה כתבתי את זה, היתה התקופה הכי משמעותית בחיים שלי, בסופו של דבר, ולא רק מבחינת הכתיבה. כתבתי יותר, ולא רק את היומן הזה, ציירתי יותר והתאמנתי הרבה יותר, כי רציתי ליצור מנגה על דניאל, כמו שרציתי לעשות מלכתחילה, שמעתי יותר מוסיקה, היו לי יותר סודות. אבל אני חושבת שהכל השתלם בסופו של דבר, כי אני יודעת שבפעם הראשונה התחלתי משהו וגם סיימתי אותו, גם אם לפעמים לא ראיתי את המטרה.

אבל מעולם לא היתה שום מטרה. אבל נהנתי מכל רגע.

ויש כמה אנשים שאני רוצה להודות להם במיוחד;

-גיא, שנתתי לו את הבלוג הזה כבר מההתחלה, כי הייתי חייבת מישהו שידע, לדבר איתו על זה, להתרגש מתגובות חיוביות.

-ספיר, שהכרתי דרך הבלוג הזה ממש, עוד ממש בהתחלה.

-תמרה, שלא נתתי לה לקרוא, למרות שהיא מצאה אותו לבד, והיא כבדה את הבקשה שלי, וכשנתתי לה אישור שמחתי על כך מאד.

זה הכל.

זאת אני, וזה דניאל.

לכל תלונה/טענה/תגובות חיוביות/תגובות שליליות - בלוגי האישי.

אוהבת,

עמית