נָעַמְתָּ לִּי מְאׂד

עבר לא מעט זמן מאז שבאנו, ורציתי לנצל את הדף האחרון במחברת הזאת, שקניתי לפני יותר מחמד שנים, כדי לכתוב כאן על הכל. אז לפני בערך... שנה, אולי פחות, אני ובן החלטנו שאנחנו דווקא כן רוצים משפחה משלנו. אז עשינו את כל מה שצריך היה לעשות.

וזה קשה, ולא ישנים, ואנשים מסתכלים ולא מבינים, אבל זה באמת אחד מהדברים הכי טובים בחיים שלי. של שנינו. אף פעם לא הייתי טוב עם ילדים, וזאת ההזדמנות שלי ללמוד, ואני באמת משתפר. בן הרבה יותר טוב ממני בקטע הזה. יש לו אחים קטנים.

בן מנסה לעבוד על חומרים חדשים, ואני חושב שאני רוצה ללמוד הוראה, כי כבר הספקתי ללמוד שפיקאסו אני כבר לא אהיה בחיים. אם אני אהיה מורה אני אתפוס שתי ציפורים במכה. גם לעשות משהו שאני גי מחבב, וגם ארצה את אמא. היא רצתה שאחד מאתנו, אני או שיר, נלמד. ככה זה עם מורות להסטוריה.

אני חושב שזה תקציר של כל מה שיש לי להגיד. נגמרה המחברת עכשיו, ואני מניח שהיומן הבא שאני אכתוב יהיה של החוכמות של קרן האור שלנו. ברגע שהיא תלמד לדבר, זאת אומרת. עכשיו, אני באמת באמת גאה ושמח להגיד שאני מאושר.

דניאל

אגב, קראנו לה קשת.

הגענו, התאקלמנו, הכל בסדר.

רק רציתי להגיד את זה.

דניאל

ההופעות נגמרו סוף סוף. גם בן די שמח שזה נגמר, אבל הוא קצת בדכאון מלעזוב את כולם.

"אני יכול להשאר איתך פה, אם אתה רוצה." אמרתי לו. "אתה לא חייב לבוא איתי."

"אל תהיה טיפש, דניאל." אבל אני כן טיפש. "אני אסתדר יותר טוב בישראל מאשר שאתה תסתדר פה. אל תעלב." הוא הוסיף. הוא צודק, אבל הוא צריך לעזוב את כולם, זה קשה. "אני אשאר בקשר עם כל מי שחשוב לי, אני לא נפרד באמת מאף אחד. קצת עצוב לי שאני לא אראה אותם הרבה זמן, אבל הם יודעים שזה מה שאני חייב לעשות." הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיי.

"אתה לא חייב - "

"אני כן." הוא קטע אותי. "אני רוצה."

סדרנו הכל, את הבית של בן, זאת אומרת. בעוד יומיים נסע.

בהצלחה לנו.

דניאל