שוב יום האהבה, שנה שעברה היה אכפת לי פחות ,היום המחשבה הורגת אותי.
המחשבה שאין אף אחד שיקום בשבילי בבוקר, אף אחד לחבק כשאני אגיע לתחנת אוטובוס, או לבצפר...
אף אחד להיות איתו במשך כל היום, אף אחד שיגיד לי "אני אוהב אותך" או שיביא לי מתנה מיוחדת.
אף אחד שיחשוב שאני בכלל מיוחדת מכל אחד אחר..
בגלל שאני במועצת תלמידים, אנחנו מארגנים פעילות בשבוע הבא ליום האהבה..
חשבתי לי לא לבוא.. הרי בשביל מה? כדי לראות איך כולם שמחים, נהנים, ולשבת בצד? בלי אף אחד?
אבל, אני חייבת לבוא, רצו לשים אותי בנשיקוגרמות.. אבל לא רציתי,, הברכות האלה סתם עושות לי רע.
לראות אנשים לוקחים את זה לאנשים שהם אוהבים, אבל אף אחד לא לוקח כדי להביא לי.. סתם חרא..
אבל אני חייבת לבוא, כי אני במועצת תלמידים, וחוץ מזה אין מצב שאמא תוותר לי.. אז נרשמתי לתחנה הכי עלובה..
ל"איפור"... סתם לשבת במקום בלי לעשות כלום עד שמישהו מגיע ואני צריכה לצייר לו לב על הפרצוף..
אשל וכרמל הולכים להיות שדרני שירים כאלה, שאם מישהו רוצה להקדיש שיר למישהו, הם משדרים אותו בשבילו,
והם "הבטיחו" לי שהם הולכים לשדר לי שיר בשם סתם איזה מישו.. איזה חברים מביכים..
הלוואי שיכולתי להבריז..
והנה כבר עובר יום האהבה, כבר 6 בערב, ואין לי עם מי להיות, מישהו שחושב עליי... = \\
לכל מי ששנמצא איתי בשכבה, או קשור אליי איכשהוא, בבקשה אל תדברו איתי על זה,, זה סתם מציק.
זה בסך הכל פוסט פריקה, לא בשבילכם ,בשבילי.
עד כאן, עוד אחד מהימים הגרועים האלה.
לירי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
