| 12/2007
When loneliness is not a phase
זה כואב. זה הורג. קר... הכי חשוב שקר. זה יוצא מאוד סימבולי להכל. How lovely...
הראש חושב רק על אדם אחד. אם הייתי יכול לדעת שזה הדדי... אם הייתי יכול לדעת שפשוט הטבע האנושי גורם לזה להראות כל כך רחוק ובלתי ניתן להשגה ובעצם הכימיה קיימת...
זה היה אחד מהימים האלה, שאתה קם בבוקר, לא ברגל שמאל, אלא בידיעה של מה הולך להיות בהמשך. ומה לא יהיה.
אבל למה לא??? אני מוכן להשתנות! בשביל אנשים שאני מעריץ ואוהב אני מוכן להפוך אפילו לבן אדם אחר. בשביל שהדבר יוכל להיות הדדי. אבל למה? למה זה לא ההפך?
ידעתי מה יקרה כשנחזור ללמוד, ידעתי שאני אהיה מבולבל שוב ואבוד. בכל זאת הצלחתי לשמור על אופטימיות ושמחה. אולי זה יחזור מתישהו... אני מקווה שבקרוב.
העיקר שקל להסתיר את זה. קל להסתיר את זה אם אתה רוצה להסתיר את זה. אבל גם אם לא, קל להסתיר את זה כי רוב האנשים יעדיפו להכחיש.
אני רועד. עכשיו גם מקור... קור זאת בעצם הסיבה השלישית שבגללה אני רועד. מעניין אותי מה גורם לגוף שלי לרעוד סתם ככה, גם כשחם.
איזה כיף. פגם רפואי אולי?. אולי זה מה שאני צריך, משהו שיסיט את החיים מהמסלול הישר שלהם. מהשגרה הזאת.
מעניין למה אני כותב את כל זה... אם זה באמת עוזר לי לפרוק את הכאב, או שאני סתם כותב את זה בשביל קצת צומי.
אני מרגיש שהמילים ממש זורמות אל האצבעות, שאני לא צריך לחשוב יותר מידי על מה לכתוב.
כדאי לחכות כמה שנים, לתת לזמן לעבור, לעשות את שלו, עד שאני אמצא חברים אמיתיים, כאלה שאין לך ספק שיהיו איתך כל החיים, או אולי בעצם אני צריך לשנות בי משהו, להתאמץ להשתנות, להפוך את עצמי לאדם טיפה שונה. אולי אני פשוט עויין, או שאולי אני צריך להוריד את הסטנדרטים שאני מצפה מאנשים, למרות שאני יודע שיש אנשים אי שם, מחוץ למקום הזה, שיש להם את הסטנדרטים והמון מעבר. אולי אני צריך להוריד את הסטנדרטים בשביל שבינתיים לפחות יהיו לי אנשים שיהיה אפשר להעביר את הזמן איתם. מה כדאי? מה משתלם?
איך לעזאזל אני אמור להסתדר, אם העולם מורכב מאנשים כאלה בעיקר. מאנשים מהצורה הנחותה הזאת. למרות שאני לא יודע על זה הרבה, אולי זה לא מולד, אולי אלה 'תכונות נרכשות', שנתנו להם ההורים, בחינוך, אולי זה החינוך ממש ממש בהתחלה? מה שכן אני יודע זה שאת הלב, את הרצונות, החשיבה והכל, זה לא משהו שמקבלים מהחברה אלא רק דרך שתי האפשרויות האלה. אם זה מהחינוךאז זאת לא 'אשמתם', אז הם לא באמת נחותים, יש להם פשוט חשיבה שונה. אבל בינתיים עדיף להתערבב עם האנשים האחרים, הטובים, הנדירים... "בינתיים".. עוד כמה שנים, כשאני אוכל לצאת ולחפש אותם. למצוא.
אם אני מסביר למה אני מתכוון כשאני כותב בינתיים, אני כנראה כותב את זה למישהו. שיקרא ויצליח להבין. אז אני צומי הא?
מעניין אם הם יכולים להכחיש את זה גם כשמציגים לך את זה כעובדות מול העיניים. אני מניח שלא. אני מניח שהם יעשו את מה שהם טובים בו וזה לכסות את התחת, כשהם משקיעים את רוב המאמצים בלהראות שמה שהם עושים זה לכסות את התחת ולא מהלב.
או שאולי אני טועה, והם כן יכולים להתעלם... לא יודע, יש להם חשיבה שונה לגמרי משלי והם מצליחים להפתיע כל פעם מחדש, לצערי.
שווה לנסות? אני מניח שלא. זה יהיה ממש דפוק מצידי. אני יודע שכן, פשוט אני לא מצליח לחשוב על סיבות למה. איזה כיף לכל אותם אנשים שיכולים להסביר בקלות כאלה דברים. אנשים שהכל מסודר אצלם בראש... כל מה שהם צריכים- נשלף מתי שהם צריכים. וואלה. כן, טוב.. למי בעצם אכפת...
אז למי בעצם אני כותב את זה? לאנשים שאני אוהב? לאנשים שלא? אני עושה את זה כניסוי, בתת מודע, אולי?
אני צריך תשובות ואין לי מושג איך להגיע אליהן.
אין לי כוח להגיע אליהן.
זה לא כל כך חשוב לי להגיע אליהן.
ולא הפסקתי לחשוב , אפילו שזה בידיעה כמעט מוחלטת שזה לשווא. כמעט...תמיד נשארת טיפת תקווה...
מסתבר שnature calls וכאן אני חושב שאני אפסיק. למרות שאני יודע שיש עוד כמה דברים שהייתי מת לכתוב עליהם. אבל זה מסוכן מידי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
