|
 כינוי:
מין: נקבה MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
לקראת הסוף.
קשה לי לכתוב על נחת שבאה ממצוקה גדולה כל כך. ועם זאת, אני רוצה באופן שלא יתואר.
מצאתי כמה דקות חסד מתוקות בהן אף אחת מהשותפות שלי לדירה לא הייתה.
אז בכיתי. ובכיתי הרבה. ובכיתי בקול. ובכיתי כי הכול ביחד.
יום לפני חוויתי התקף חרדה, אחרי קצת יותר מחצי שנה שלא חוויתי כאלה בכלל.
אולי אלה היו שאריות של אותו התקף, כי אז עוד לא הצלחתי לבכות ככה.
אני יודעת שאסור לי להיות לבד כשאני ככה. כן, אני זוכרת שזה מסוכן.
רות התקשרה באחת- עשרה. הוצאתי איזה ציוץ קטן והיא מיד הציעה שאבוא אליה.
נכנסתי לדירה, הורדתי נעליים, ונמערכתי לה על הספה עם כל הבכי שלי.
איזה מזל שהיא גרה רק שני בלוקים ממני, אני חושבת.
אני לא בוכה כי קשה לי בעבודה, כי אין לי מוטיבציה, כי ילדים זה עם אכזרי ונורא, כי הכוחות הנפשיים שלי הולכים ודואכים.
אני בוכה כי אני פתאום מבינה שאף אחד פה לא יכול ולא יוכל לעולם להכיל אותי.
ובאתי אליך, כי חשבתי, לרגע, אולי את תצליחי.
אני עדיין לא בטוחה שטעיתי. אולי את לא יכולה להכיל אותי כי אני לא מוכנה לזה.
ההופעה אתמול הייתה פשוט... מקסימה. אין לי שום דרך אחרת לתאר את זה.
כל כך רציתי לגשת אליה, להתיישב לידה מול הפסנתר, לשים את הראש שלה עליי ולחבק אותה חזק...
אני מרגישה יותר טוב.
שתהיה שבת שלום, נחת ושלווה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
