איזה שמש לעזאזל?
איך העזתי בכלל לחשוב ככה?
שום שמש ושום דבר טוב לא מתקרב.
פעם הייתי שמחה.
"למה את עצובה?"
תמיד שואלים אותי את זה.
"אני לא עצובה."
אבל אני כן.
"אז למה את נראית ככה?"
מעניין באמת.
"לא יודעת. הנה, אתה רואה? אני מחייכת."
פאק, את לא יכולה אפילו לזייף חיוך נורמלי.
פעם ידעתי לחייך, ידעתי לצחוק, ידעתי לחיות.
לעזאזל עם אהבה, אושר, חברים ומשפחה.
זה לא באמת קיים.
יש חבר, אבל באמת אהבה כזאת אמיתית וכנה?
יש כל מה שצריך, אבל זה באמת אושר?
יש תמיד עם מי לדבר ועם מי ללכת למקומות, אבל זה באמת חברים שרוצים?
יש לאן לחזור, למי לחזור, לבית עם האנשים שקשורים אלייך קשר דם, אבל זאת באמת משפחה?
Steve, I miss you :)
אמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ema__xX