אתמול היה יום מעיק..

כל כך מעיק עד שהחלטתי לכתוב עליו ועל כל הדברים שקראו לי לאחרונה. סתם כדי לפרוק.

בלוג לא שופט, בלוג לא שואל שאלות מפגרות ובלוג לא מאשים.

אז ככה..

התגייסתי ברביעי לאפריל 2011, לחייל משטרה צבאית. כמו כל החיילים והחיילות הנרגשים שהגיעו לטירונות רציתי להגיע למצ"ח. לא קרה. הגעתי למעברים. בעיקרון התפקיד שלי הוא למנוע ולסכל מעבר של פעילות חבלנית עויינת, שוהים בלתי חוקיים, סחורות שלא עברו מכס ועוד כמה דברים לא תקניים על הדרך תוך כדי שמירה על אורח חיים תקין....

הטירונות שלי הייתה אחת הקשות מבחינה משמעתית (02 מורחב) בגלל שחיילי המשטרה הצבאית צריכים לשמש דוגמה ולהיות סופר צייתנים. אחרי הטירונות עברתי קורס מאבחנים בטחוניים שנמשך שלושה שבועות. בקורס עצמו לימדו אותנו על החשיבות של המחסומים, על האחריות הגדולה הנתונה בידינו ועל המשמעת העצמית הגבוהה שצריכה להיות לנו אם אנחנו רוצים להיות לעשות את התפקיד שלנו כמו שצריך. בתור אחת שרצתה להיות בקרקל, ונפלה בגיבוש לוחמות בגלל התקף אסטמה די חזק, ממש התלהבתי שזכיתי בהזדמנות לעסוק בתפקיד עם רמת סיכון גבוהה, תפקיד מאתגר ומעניין שכזה. רציתי להגיע למחסום הכי קשה שיש בחייל - מחסום קלנדיה. במשך כל יום ביקשתי מהמפקדות שישימו אותי בגדוד ארז (האחראי על מחסום קלנדיה) וחפרתי להן והסברתי להן למה זה חשוב לי. בסוף הקורס 97% מהחיילות קיבלו את מה שהן רצו אבל אני הייתי מה3% שלא קיבלו את מה שהן רצו. הגעתי לגדוד תעוז, פלוגת סחלב (מפעל לייצור קצינים). באתי בראבק רציני, מתתי לעלות מחסומים ומתתי לתפוס נשקים, מטענים, מחבלים ומה לא!!! בהתחלה שעליתי למחסום הייתי קצת *בלשון המעטה* גרועה אבל אחרי שקראתי את עצמי ועבדתי כמו חמור ולמדתי מהטעויות שלי הצלחתי להבין איך המחסום פועל. הצלחתי להבדיל בין עוברים תמימים לבין עוברים מחשידים יותר עם פוטנציאל לבעיות. היו לי המון המון תפיסות וכל פעם שפספתי משהו הרגשתי שאני צריכה לעבוד יותר קשה כדי לא לפספס כלום. בקיצור, במשמרת שלי שום דבר שלא צריך לעבור לא יעבור!. באותה תקופה הייתה לי מפקדת מדהימה וקצין מדהים שעזרו לי להתעקלם והעלו לי את הביטחון העצמי ועזרו לי כשהתחלתי את תהליכי המיון לקצונה. השגרה הזאת נמשכה חצי שנה - שמונה חודשים עד שהתחלתי לראות את החסרונות העצומים במחסומים (לא אפרט אותם באנטרנט לעיניי כל) ולא קיבלתי תשובות מספקות לכל השאלות התובעניות ששאלתי. למרות שידעתי שהמצב במחסומים עגום ורחוק מלהיות מושלם הייתי רחוקה מלוותר, רציתי לשנות. נשארתי נטו כדי לשנות. 

אחרי שנודע לי שלא עברתי שלם מסויים (ועדת רמ"ח) בדרך לקצונה התבאסתי קצת אבל זה לא היה סוף העולם בשבילי. באותה התקופה המ"מ והמפקדת שלי עזבו, זה היה סוף העולם בשבילי. הגיע קצין חדש שעם הזמן הבנתי שלא רק שאני לא מחבבת אותו, אלא אני שונאת אותו. הוא בן אדם אינטרסנט ופחדן שראיתי שבחיים לא ילחם במערכת ובחיים לא ילך נגד הזרם, בקיצור, עוד קצין חסר תואלת בצה"ל. אחרי שנה בתפקיד הייתי אמורה לצאת לקורס סמלים אבל הקצין החדש שלי החליט שלא מגיע לי כי התלוננתי (קצת בחוצפה) שאני טוחנת את החיים שלי ואנשים אחרים מהפלוגה לא נטחנים כמוני. הוא טען שאני צריכה להוכיח את עצמי כדי לצאת. בשלב זה, אני חייבת לציין, הייתי בשיא שלי. כמות התפיסות שלי הייתה בשמיים וידעתי לעבוד מעולה. הייתי חיילת טובה ולא עשיתי בעיות עד היום שבו הוא אמר שאני צריכה להוכיח את עצמי יותר, ובשפה יותר פשוטה, הוא רצה שאני אלקק לו את התחת. כמובן שהמפקדת החדשה שלי תמכה בו במאה אחוז. לא סבלתי את שניהם.

התחלתי להבין שבתור חיילת פשוטה אני לא אוכל לשנות שום דבר במחסום, אז ביקשתי מהמפקדת החדשה שלי לעבור לחמ"ל לצמיתות. היא כמובן לא הצליחה לסדר לי את זה, אז אמרתי לה: "אין בעיה, אם לא לצמיתות אז לפחות לתקופת התאווררות. אני חייבת לצאת מהמחסומים לזמן מה, אני לא יכולה נפשית ופיזית להמשיך.".. בקיצור לא קיבלתי כלום. המשכתי במחסומים (שנה ושלושה חודשים) עד שיום אחד לא יכולתי יותר. החלטתי בלילה שבבוקר, לפני משמרת צהרים, אני עוזבת וכל עוד אני צריכה לעשות מחסומים אני גם לא חוזרת. בבוקר השארתי את הנשק מתחת למיטה והלכתי.

כל כך רציתי להימנע מלדבר על המפ שלי אבל זה בלתי אפשרי בהתחשב בכל הדברים שעברו עלי.

לפני שהמפ שלי בא לפלוגת סחלב הוא היה מפקד פלוגה ב' בכלא ארבע. כשהוא הגיע לפלוגה שלנו הוא אמר לכל חיילי הפלוגה ביום כשירות, שאם הקצינים עושים משהו לא בסדר לבוא ישר אליו ואם הקצינים לא עוזרים או לא מתיחסים, לבוא אליו והוא יטפל בהם. זה נשמע מאוד מתחשב ומאוד אבאי, אבל זה לא בא מתוך אכפתיות או הבנה, זה בא ממקום של להוריד את הקצינים ואת המ"כים ולהעלות את עצמו דרך העיניים של החיילים הפשוטים. בקיצור הוא רצה להיות ה-פיהרר של הפלוגה שלנו.

בכל הזמן שהוא פיקד על הפלוגה שלי, התחלתי להבין שהוא בן אדם אינטרסנט וילדותי שאוהב משחקי כוחות והשפלות, במיוחד להשפיל חיילים בעייני חבריהם (אוי ימי כשירות), בקיצור בן אדם מסכן שמחפש רק כוח ומחפש רק להתקדם על חשבונם של החיילים שלו.

ביום שהשארתי את הנשק ודפקתי נפקדות, המפ והרס"פ שלי באו לבית שלי כדי לראות מה איתי וכדי להחזיר אותי לפלוגה. כמובן לא הייתי שם. ההורים שלי דברו איתם והסבירו להם שאני מרגישה שאין לי אוזן קשבת בפלוגה מאז שהסגל התחלף ושאני מרגישה שחיקה פיזית ובעיקר נפשית מהתפקיד. התשובה של המפ שלי הייתה "אם יש לה בעיות פזיולוגיות שתפסול מקצוע דרך רופא ואם יש לה בעיות נפשיות שתפסול מקצוע על אי התאמה דרך קב"ן". כמובן שזה בלתי אפשרי לצאת דרך קב"ן מהמחסומים כי אם זה היה אפשרי 90% מהחיילים היו יוצאים, ובקשר לוועדה רפואית והורדת פרופיל רפואי, זה לוקח המון המון המון זמן. לא יכולתי להעלות עוד משמרת אחת אז על אחת כמה וכמה להמתין עוד כמה חודשים עד הועדה הרפואית.

כשחזרתי אחרי שבוע הכניסו אותי לכלא. הפעם הראשונה שלי בכלא. נשפטתי בפני הסגן מפקד גדוד שלנו והסברתי לו מה עומד מאחורי המעשים שלי והוא כמובן לא הבין ואמר שאני לא מבינה את המשמעות של המחסומים (משפט שאני עתידה לשמוע עוד המון פעמים בתקופה הקרובה) ושפט אותי ל10 יום מחבוש. נסעתי עם ליווי לכלא שש. כשהגעתי לא הייתי בשוק ודי הסתדרתי. אחרי יומיים בכלא המפ שלי הופיע ואמר לי שהוא כועס עלי על זה שלא דיברתי איתו ועל זה שדפקתי נפקדות. כל השיחה הייתי קרירה אליו ודי עקצתי אותו כי הוא ממש עיצבן אותי שהוא בא לכלא. בסוף השיחה הוא הבין שאני לא מתכוונת לחזור למחסומים והוא השתדל להבהיר לי שאני אצא ואחזור לכלא כי מי שעושה שרירים למערכת המערכת מוחצת אותו (מזל שאנחנו צבא כל כך מבין ומתחשב, שדואג לחייליו). ואחרי זה הוא אמר שהוא דואג לי כאילו שהייתי הבת שלו (כן כן...) ושהוא לא מאושר שאני בכלא... ואחרי כל הנאומים הוא שפט אותי לעוד 5 יום מחבוש על הפקרת נשק. זה שבר אותי. הייתי בדיכאון רצחני והתחלתי לעשות דווקא למדכיות (מדריכות כלואים). כתוצאה מההתמרדויות שלי שללו לי את הטלפון לשלושה ימים (בכל יום מקבלים 4 דקות) ונתנו לי ארבעה ימים על תנאי. המפ של הפלוגה שלי אמרה לי בקרירות שלא נראה לה שאני אצא מהכלא בקרוב. מאז, החלטתי שזהו, אני מתנהגת יפה ומעבירה את התקופה הזאת בצורה הכי טובה שאני יכולה להעביר. לא בגלל שהיה לי חשק להפסיק לעשות בעיות, אלא בכדי להראות לה שאם אני רוצה אני יכולה להשטלת על עצמי (זה היה עניין של אגו ולא של כניעה). פגשתי בנות טובות ובנות רעות במלוא מובן המילה! מסתבר שבכלא יש רמניות - שליחות של רכזת המודיעין של הכלא. תפקידן הוא להלשין על חברות שלהן ולהעביר מידע לסגל בתמורה לשיפר איכות השהייה שלהן בכלא.

אחרי הכליאה הראשונה דפקתי נפקדות של 5 ימים וקיבלתי מהמגד שלי 20 יום מחבוש בפועל ו20 יום מחבוש על תנאי (כי המפ שלי שיקר שסירבתי פקודה לעלות מחסום בנוסף לנפקדות. לא היה ולא נברא). עוד הפעם נשלחתי לכלא שש, הפעם בלווי חברה מהגדוד שהייתה נהגת מהפלוגה שלי. גם היא נשפטה ל20 יום. גם הפעם השנייה לא הייתה גרועה.

אחרי הכליאה השניה דפקתי עריקות של 23 יום. ביום שלישי אני ועוד שתי בנות הסגרנו את עצמנו לכלא באותו. שלושתנו על עריקות וזאת הייתה גם הכליאה השלישית של שלושתנו. שתי הבנות שוחררו ואני היחידה שנשפטתי.. כמובן. נשפטתי בידי הסגנית מפקד בסיס. אישה קרה מאוד שהתנשאה עלי אחרי שהסברתי לה מה פשר העריקות. היא אמרה לי שאני לא עשיתי טובה לאף אחד שהתגייסתי ושאם לא הייתי מתאימה באמת לתפקיד שלי אז מזמן המערכת הייתה פולטת אותי. עוד אחת שחייה בסרט שהמערכת הצבאית מושלמת. אם המערכת הייתה מושלמת, יותר משלושה רבעים מהחבושים והחבושות לא היו נכנסים לכלא מלכתחילה. אם המערכת הייתה מושלמת שיעור ההתאבדויות היה נמוך בהרבה. בקיצור, היא שפטה אותי ל10 יום מחבוש. הכליאה הזאת היתה ממש קשה. יומיים לפני שהשתחררתי קרה מקרה שממש ערער אותי ואת ההשלייה הבועתית שהכלא מספק..

בחורה אחק התגייסה לצבא ודפקה עריקות. בזמן העריקות היא נהייתה דתיה חרדית ואפילו הספיקה להתחתן. אחרי תקופה מסויימת תפסו אותה והכניסו אותה לכלא שש. באותו יום כולן נכנסו לשעת טלווזיה, לה כמובן אסור לראות טלווזיה ואסור לה לשמוע מוזיקה חילונית (תמיד ראינו ערוץ 24).  אני הייתי בחוץ, ניקיתי, ופתאום ראיתי את הרספ שלי צורחת על אותה בחורה חרדית שתיכנס למועדון, ואחרי שזאת סרבה, היא תפסה בה בכוח ותלתלה אותה בזמן שהיא צורחת עלייה שהיא חצופה ושאסור לה לסרב פקודה. אותה בחורה נסתה להתגונן מפני המתקפה של הרספ כיסתה את הראש בידיים והתחילה לבכות. בינתיים רצו חמש סמלות, שתי מפקדות והסמפ לעברה בצעקות והבחורה נכנסה ממש להסטריה בעוד הרספ דוחפת אותה בכוח לכיוון המועדון. את כל זה אני ראיתי מהצד. עד עכשיו אני כועסת על עצמי שלא עזרתי לה והתערבתי כדי להגן עלייה. פחדתי לקבל ימים בפועל. אם הייתי בן אדם הגון הייתי עוזרת לה ולא משנה מה היו ההשלכות. אנשים סיכנו את החיים שלהם בשביל אנשים אחרים בשואה ושם זה לא היה נגמר בימים ביציאה, זה היה נגמר במוות.

אתמול השתחררתי. נסעתי לנתניה לעשות טופס טיולים חוזר. המפ שלי ביקש שאני אדבר איתו לפני שאני הולכת לבית אז התקשרתי אליו והוא שאל אותי אם אני מתכוונת לעשולת מחסומים, אמרתי לו שלא. פתאום, אני שומעת אותו שואג (שאגת ניצחון שמחה) "אהה אם ככה תחזרי עכשיו לפלוגה!! את חוזרת לכלא! את לא חוזרת לבית! את לא הולכת לשום מקום!! אני שופט אותך ואת הולכת לכלא!!!!!!!! את פתחת דלת לחיילים לבצע נפקדויות! (היו הרבה מאוד חיילים שנכנסו לכלא אחרי הנפקדות שלי... פלוגה של קצינים :/) תחזרי עכשיו לפלוגה או שאני פותח לך עכשיו ברגע זה נפקדות!!" איבדתי את עצמי מייאוש לשניה ואז התאפסתי על עצמי ושאלתי אותו "המפ למה אתה צועק?" לא כי היה אכפת לי שהוא צועק, רק רציתי להרגע ולסדר את הראש לפני שאני דופקת הכל ונכנסת לכלא עוד הפעם. אמרתי לו שאני אחזור למחסומים (אשכרה יכולתי לשמוע את המוח שלו צורח יששששששששששששששששששש ניצחתי) ולא בגלל שאני מפחדת ממנו, או מהכלא.. אלא בגלל שאני רוצה לבלות את החג עם המשפחה שלי ואני לא רוצה שהם ידאגו לי ויהיה עצובים בגללי שאני נמצאת בכלא ולא איתם בראש השנה.

הוא התחיל כמובן להגד לי שהוא יתחשב בי, כמה שהוא רק יכול ושאני אשמה שהוא לא יכול לעזור לי יותר מהמינימום בגלל הנפקדות. אמרתי לי שהדבר האחרון שאני צריכה זה את העזרה שלו אחרי כל מה שעברתי וישניח לי לנפשי לסיים את תשעת החודשים האחרונים שנשארו לי בשקט. אמרתי לו שלא ינסה לדבר איתי על שום דבר ושאני מצידי לא אפנה אליו או אל אף אחד מהסגל הגרוע שלו. והוא אמר:" טוב אם זה מה שאת בוחרת לעושת"

בקיצור. לא רציתי להגיע לזה אבל אני פשוט אעשה את המינימום של המינימום. זה הכל. במקום לעבור לתפקיד משמעותי אחר מכריחים אותי להישאר בתפקיד שאני לא מאמינה בו ויותר מזה, תפקיד שאני שונאת לבצע... זה מה שהם יקבלו... את המינימום שלי כחיילת.

אחרי כל הדברים שעברו עלי בזמן האחרון רק התחזקתי. זה היה קשה ועדיין קשה לי, אבל אסור לי לוותר. עוד לא ויתרתי.