אני לודעת מה להגיד.
יש לי מערבולת של רגשות ותחושות והכל מסתכם בדבר אחד קטן .. הרצון הזה של למות..
כבר חודשים שיש לי תמחשבות האלה אולי חצי שנה אפילו.. זה כבר הפך להיות חלק מהסדר יום שלי..קמה עם המחשבה של.. אוף אני עדיין חיה.. והולכת לישון עם ההרגשה שאני לא שווה כלום והלוואי ואני לא יקום אפפעם
אני כבר לא רוצה ליהיות מאושרת. אני אוהבת תתחושה של העצב והדיכאון..
עכשיו אנה נכנסה לחיים שלי.. והיא לא מצליחה להשתלט עליהם.. אני כ"כ רוצה אותה איתי.. שתתמוך ותעודד שתיקח אותי איתה רחוק..הכי רחוק שרק אפשר..
אני מרגישה כ"כ שמנה כ"כ אפס..
אני רוצה לבכות.. לפרוק הכל .. פשוט לבכות עד שהעניים אדומות..נפוחות..עד שכבר לא יוצא קול.. להרגיש את הכאב.. אבל אני לא מצליחה.. כבר חודשיים בערך שאני לא בוכה וזה ממש מוזר.. לא משנה כמה אני מכאיבה לעצמי ..פיזית ונפשית לא משנה כמה קשה לי.. הדמעות לא יוצאות.. תקועות בפנים..
ואלי זה רק כדי להכאיב לי יותר..?
אנה את עכשיו מאוכזבת ממני.. אבל את תראי בעוד כמה זמן.. אני מבטיחה לך שאני יהיה שלך.. וזה יהיה לתמיד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
