Let's say, I leave it here

משאירה את הבלוג בכדי שיהיה, דברים טובים לא חולפים ולא נשכחים, ובוודאי שדברים רעים נמחקים ונשכחים,
האמוציות חולפות וכבר לא מרגשות, אבל הבלוג ישאר עד שישרא-בלוג יחליטו לסגור. נקווה שלא.
חיי הזויים, אי אפשר לתאר ולספר, הכל כתוב אצלי ביומן שאני כותבת מילדות,
שבטח ימצאו אותו כשכבר לא אהיה קיימת. ובנתיים, שומרת את הסיפורים לעצמי.
הכל אצלי כאן מחוק, ובאמת חבל, היה לי מעניין להיכנס לדפדף ולצחוק קצת,
אבל מה שנותר זה אני עם הזיכרונות המתוקים.
שאלה יפה, לאן אלך מחר?
איזה צעד אעשה מחר? במה אגע מחר?
איך אגיב מחר? ולמתי היום הזה מתוכנן?
סקרנות זה תענוג לנפש, ואני מלאה בתשוקה לשאלות האלו ותשובותיהן.

היא בטח זוכרת אותי, הילדה, שמיהרה למערה השחורה ונתקלה בה, היא בהזייה,איך אוציא אותה משם?
היא הייתה, "בת" אדם שבטח היינו קוברים מישהו וסומכות אחת על השנייה.
היא הייתה, אל-יד גבר שאהבתי, ולא קינאתי אם הייתה מתנהלת ביניהן שיחה או אפילו נשיקה.
הילדה שמבלי לדבר, הייתי מבינה ל-מה היא מתכוונת, גם סלחתי לה על דברים שלא הייתי צריכה לסלוח.
והיום, בא גבר, מאוד טיפש, מאוד מבוזבז, גנב ונצלן, הוא בטח הרשים אותה,
הביא לה חומר, והיא עפה לה, היום היא זיכרון מתוק וכמובן בשבילי,
היום הפרצוף שלה לא אומר הרבה, רק: "תביא לי חומר, זה מה שאני צריכה".
לא חכם מצדה, חבל שהיא לא הייתה חכמה מספיק בשביל לחשוב קצת קדימה,
וגם לחשוב קצת אחורה, מי הם אהוביה.

הוא בטח זוכר אותי מגיל קטן, שובבה, מתרוצצת, מלוכלכת מבחוץ, מציקה לשכנים,
מנגנת מדהים בפסנתר, והשכנים היו כל כך בשוק, לא ידעו מהיכן הכישרון.
הוא בטח, יושב על הכורסא, מביט בתמונות מהעבר, בוכה הרבה,מדבר מעט,
ולא עשה מספיק, לא שאל את עצמו "היכן אלך מחר?" ולא הסתקרן.
הבועה שלו מפחידה, והוא עף בה, מלאה בעשן אפור, צבע של חיינו מהעבר, עם מעט כסף,
ובכל בועה יש ברק, התקווה, אם מנפצים, נופלים על האדמה על הרגליים,
הוא כבר כל כך גבוה, והדרך למעטה היא יותר מסוכנת, יושב בה, וכבר כל כך קר שם גבוה.

והיא? הייתה לה עבודה, והרבה גברים שמביאים לה שוקולדים ופרחים,
והיא? סקסית, לבושה מדהים, עקבים, אישה אמיתית, יודעת מה היא צריכה, ויודעת מה להגיד בכל סיטואציה,
יודעת להגן ולפסל הגנה, הרי היא גם מוכשרת כל כך, מרשימה מאוד.
חשבה שמישהו כמוהו יביא לה אושר, נטשה את ילדיה בדירה ריקה, עם מעט אוכל,
היינו כמו שתי נטושים, מסתובבים בחוץ כל היום עד שעות המאוחרות של הלילה.
והיא? שוכבת עם ההוא, שכחה כבר את העבר כאילו לא היה, ונכנסת להיריון,
הכירה אותו רק יום אחד. היא נתקלה והיום היא משלמת מחיר כבד ועדיין לא מבינה מה זה אושר. חבל לי עליה.

ואני? מנסה לדלג על הדברים הלא מוצלחים שיכולים לקרות ובטח יקרו,
ומנסה גם למצוא שבילים ירוקים עם אגמים כחולים מסביב, לברוח מהדברים הלא מוצלחים לפני שיהיה מאוחר מדי.