בנסיעה לילית לקיבוץ מירושלים אני באוטו לבד עם ההורים.
"שמעת ש..." אמא אומרת "נו, הסולן של, זה..."
"לינקין פארק" אני משלים "כן, שמעתי. החזיר אותי אחורה... פעם היינו ילדים"
לא בילפתי. הייתי בכיתה ז' והתחלתי לאהוב מוזיקה, לאהוב באמת. היא היתה משהו שדרכו יכולתי לגלות מי, אולי, יוכל לדבר אליי, להבין אותי. הכסאח עשה עבודה טובה בלדבב את הזעם הפנימי: על ההורה שיצא בגיל מאוחר מהארון, על החיים בצל אחים גדולים ומוצלחים, על ההתנהגות השרירותית של הסמכות, על הבית שלא מחבקים בו, על הכעסים שתמיד מתעוררים בכיוון אחד. היינו כמה והיינו יחד בהתעוררות היצרית הראשונית הזאת, ובעיקר היינו יותר.
אולי הייתי מוצא יותר מקום להתרגש אילולא הבן של אלחנן שנהרג, והצער שלי על אדם שחשתי שאת הטוב שלו אני יכול להעריך שחייו נשברו ככה. הוא מת בן 18, באותו הגיל שבו מעיין נהרג במוות מיותר לא פחות. עצוב לחשוב שכמו שצ'סטר בנינגטון יצא מהרדאר שלי, ככה גם הוא, לאט לאט עד שה-31 בנובמבר כבר חולף בלי שהלב שלי מחסיר פעימה.
לפעמים אני מביט באובייקטים בחלל ולא מבין איך הגענו לכאן. שלט אזהרה בפינה של הכיתה. מיקרוגל. האנושות התפתחה בצעדים כל כך קטנים שכל התפתחות הרגישה לה טבעית, מורגשת בקושי, אבל התוצאה הסופית מפתיעה. איך הגענו לכאן?
מתי הפסקנו להיות ילדים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tes
