אני יודעת שהכותרת הזאת מזמנת דברים נוראים בהרבה ממה שאני הולכת לכתוב לכם עכשיו, אבל משום מה אני מרגישה שמשהו בחיים שלי השתנה.
(אני יודעת שהרבה זמן לא כתבתי. שתקו, אני עובדת על זה. עכשיו אני צריכה אתכם חמים ואוהבים, טוב?)
כבר שעות שאני מנסה להרדם, ואני גם די עייפה, אבל אני כל הזמן מרגישה את זה, את הלכלוך הזה. השעה כמעט 5 ואני צריכה לקום בעוד 40 דקות. חבל :/
זה קרה ככה:
כל היום הייתי משועממת לגמרי והרגשתי באיזשהו שלב שאם אני לא אצא מהבית אני פשוט אשתגע, ובכלל לא בטוח שמישהו מהחברים שלי יתקשר היום להגיד לי שיוצאים לאנשהו- אז החלטתי ללכת לישון אצל גלית.
התקשרתי לגלית, חברה די טובה שגרה קצת רחוק ומהווה בעיקר מישהו להעביר איתו את הזמן או לעשות איתו כל מיני דברים שאין עם מי לעשות, ואמרתי לה שמשעמם לי. היא אמרה לי שהן היו אתמול בסרט [אף אחת לא חשבה להודיע לי על זה כמובן] ושמחר- כלומר היום- הן יוצאות לרוץ בבוקר. הבנתי שלישון אצלה זה לא הרעיון הכי הכי אבל היא הציעה שאבוא ובמילא שעמם לי אז אמרתי לה שעוד שעה אני אצלה. ראיתי טלויזיה, מרחתי קצת זמן... בקיצור, יצאתי לכיוון הבית שלה שכאמור נמצא קצת רחוק בערך ב10 בלילה.
מאז הרצח של מעיין ספיר ברחובות בחודש שעבר, אני מאוד מקפידה לא ללכת לבד לשומקום. זה לא כל כך קשה- הרי כל החברים הקרובים שלי גרים בלוק ממני אז זה לא טו מאץ' טו אסק ללוות אותי רגע הבייתה. אבל עכשיו אני הולכת לגלית, שהיא גם בת, ואני מעדיפה ללכת לבד בעצמי מאשר שהיא תלך, וחוצמזה היא שמרה על אחיה הקטן ולא יכלה לצאת מהבית בלעדיו.
בקיצור, בלי יותר מדי בלאגן אמרתי לעצמי שכמו שעד לפני חודש הייתי מגיעה ברגל לכל מקום בכל שעה לבד (אפילו כמה קילומטרים לבד ב4 בבוקר) אני אעשה את ההליכה הקצרה הזו שחצי ממנה בכביש ראשי בלי בעיות.
הכל היה בסדר, הלכתי בחצי ריצה כמו משוגעת והגעתי מהר מאוד לשכונה שלה. עד שפתאום בגלל ההליכה המהירה מאוד לא שמתי לב שדרכתי על... יציאת כלב. דחפתי את הרגל לערימת חול ענקית שהייתה בצד הכביש הראשי על המדרכה בגלל שיפוצים. התחלתי להאבק בגוש הקטנטן, מתוך מחשבה כמה לא נעים זה יהיה אם אלכלך לה את הבית. בעודי נאבקת בכתם הנוזלי שהשאיר בוץ של חול וחרא על הנעל, הרגשתי כאב פתאומי בשד הימני שלי. לקח לי די הרבה זמן להגיב אבל כשהסתכלתי שמאלה ראיתי מישהו על אופניים, אני לא אגיד לאיזה מגזר הוא משתייך כדי לא לפזר סטיגמות שכולם כאלה, מתרחק בחולצתו הכתומה...
זכור לי פרצוף מחייך וצחוק שמחה לאיד כזה מתנגן כשאני מסתכלת עליו מתרחק, אבל כנראה שדמיינתי את זה כי אני לא חושבת שהסתכלתי בפניו באמת. בטח נדמה לי.
מחשבה ראשונה: זה קרה לי. עלבון עמוק.
מחשבה שנייה: לתפוס אותו ו... לעשות משהו!!! (אחרי חצי שנייה הבנתי שהוא רחוק מדי ועל אופניים למרות שאם יכולתי לתכנן את זה מראש- אני לא רוצה להגיד 'בפעם הבאה' כי זה רע מדי...- הייתי עושה את זה)
מחשבה שלישית: לנסות לזכור פרטים ולהתקשר למשטרה- אבל ראיתי רק את הגב ואני לא באמת מצפה שמישהו יתפוס אותו על סמך צבע החולצה/ שהמשטרה תחפש בנרות מישהו שעשה משהו כזה.
אז במקום לעשות משהו חשוב או חיובי או מועיל באיזשהי צורה,פשוט צעקתי "מטומטם!!!!!!!!!!!!!" והרגשתי הרבה יותר מטומטמת ממנו. מישהו עשה לי דבר כל כך מעליב ומכעיס ומשפיל, ואני עומדת וצועקת בכביש הראשי קללה, הוא נעלם והאנשים מסביבי- אין לי מושג אם ראו או לא, מסתכלים בי. המילה הראשונה שעלתה לראש בכלל הייתה "דוס מסריח" או "בגלל שאצלכם אסור לגעת בבנות זה לא אומר שאצלנו הכל חופשי" אבל לא רציתי להעליב אותו (WTF?!) ובכלל אני לא בנאדם שמכליל אנשים ולא הצלחתי לצעוק את זה אפילו בספונטניות ובכעס.
הגעתי אליה, וברגע שהיא פתחה את הדלת הכרחתי את עצמי לחייך ואיכשהו נרגעתי והבטחתי לעצמי לבכות בבית. על לספר לה אפילו לא חשבתי- רק אח"כ פלטתי בפניה ושוב בפני שני ידידים שעברו ליד וקפצו לומר שלום "כמעט דרס אותי איזה רוכב אופניים משוגע".
למה אנחנו כל כך מתביישות בזה? הרי לא עשיתי שום דבר רע!
לשום בן אני לא אספר כי זה מביך מדי ויגרום לו לחשוב יותר מדי על דברים שהייתי מעדיפה שלא יחשבו, וכנ"ל כל החברות הבנות שלי ומהן זה יגרור גם רחמים כאלה של איכסה. חוץ מזה אני לא קרובה מספיק לשום בת. לחבר שלי לא- כי הוא ממש ינתח את זה וירחם ולא יתן לי ללכת לבד יותר אף פעם ויגרום לי לבכות וגם להורים לא- כי בחיים אני לא אוכל לצאת לבד יותר. לאף אחד אי אפשר לספר בקיצור, ואני פה במיטה מרגישה מזוהמת, לא נותנת אפילו לדובי שאני מחבקת כשאני לא נרדמת לגעת בי. אני עדיין מרגישה את היד שלו ושומעת את הצחוק הזה. מישהו צחק שם?! ניסיתי להתקשר לבת דודה, אולי רק לה אני אספר, אבל היא לא עונה, ולחבר חייגתי כדי
להרגע והוא כמעט נרדם אז נתקתי. הוא גם לא נשמע אוהב מספיק ומבין מספיק (למה שהוא יבין אם לא אמרתי כלום...) וזה עצבן אותי עוד יותר.
אני יודעת שזה לא אונס, אבל זאת הטרדה מינית. אני לא יכולה לדמיין איך מרגישים אחרי אונס, אני חושבת שהייתי מתאבדת. אם ההנאה של מהשדיים שלי נפגעה ככה, בשנייה בדיוק... נהייתי רגישה ובוכייה ואני לעולם לא אלך יותר בשקט כשיעברו לידי זרים.
לאבד את ההנאה מהגוף שלך זאת האבדה הכי גדולה. להרגיש שהטוהר נלקח ממך ככה ע"י נבל שלא שווה את זה... אני יודעת שזאת עכשיו רגישות יתר זמנית ואתם יכולים להגיד שיש הרבה יותר גרוע ואני בטוחה שאני אתגבר- אבל משהו לא יהיה כשהיה פעם.
אני פונה לכל הזכרים מבינכם... תחשבו על זה טוב טוב. תחשבו על האם הגחמה של רגע, הצורך במגע הלא רצוי הזה, שווה לחיים שלמים לנערה אחרת? תחשבו על כמה זה נורא, שמישהי תמיד תפחד מהצל של עצמה ומכל זר שיעבור לידה אי פעם...
תחשבו על זה שהיא לעולם לא תהנה מיחסי מין ותמיד תהיינה בעיות עם אהוביה...
תחשבו על זה.
בבקשה, אל תעשו את זה!!!!!!
אל תגרמו לאף אחת להרגיש ככה... טמאה ופגועה.... בבקשה... לעולם לא!!!!!!!!
היי חברה...
חיכיתי להיות ערנית כדי לערוך את הפוסט הזה ואני מפרסמת אותו עכשיו.
אני מרגישה יותר טוב, דיברתי עם בת דודה שלי והיא נתנה לי לשפוך את הכל ואח"כ עודדה אותי וקיללה אותו איתי ועזרה לי לחשוב על איך כדאי להתנהג בעתיד.
בקיצור, הכל טוב יותר עכשיו אבל הקריאה שלי לכל הגברים באשר הם נשארה.
זה נורא, ואין לכם זכות לעשות את זה. לאף אחד.
גם לא למישהו שלא רואה אתכם מקדימה וגם לא לילד קטן שבכלל לא מבין מה אתם עושים או לבחורה שלא מסוגלת להאבק!
אל תעשו את זה!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
