לקח לי 6 ארגזים ו2 שקיות לארוז את הדברים שלי ולהמתין שבועיים עד למקום מפלט אחר, אולי בית. ארגז אחד השארתי בעבודה ואם לומר את האמת אם סופת טורנדו תעיף את הכל מכאן אני לא אהיה עצובה כ"כ, רק ממש קצת, על הבגדים מהיד שנייה, ועל כך שלא יהיו חנויות יד שלישית לעולם להחזיר את האבידה.
אני מפחדת להישאב לתוך האיזון הלא נורמלי הזה שאני רואה, שאשכח שהבטחתי לא להיות כמו ההורים שלי, שרציתי להשאיר כאן יותר מהדים על החלון. החורף הזה יהיה שונה, נכון?
הזלתי דמעה וחצי אולי שתיים, וגם זה יותר מדי לתקופה בצורתית, שנשארו בטווח הריסים כדי לא להסגיר את עצמן, על סגירת מעגל שחמקה מידיי זה 4 שנים. והיום בבוקר הרגיש כמו אתמול, והיום שלפניו, והיומיים שלפני.
להתראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
