| 8/2003
 אל תנגנו לי בלוז (1)
לפני כמה שנים התחלתי לכתוב את הסיפור הזה, אבל איפשהו לאורך הדרך, הלכה לאיבוד המוזה... נראה לי שאני אפרסם (בחלקים) את מה שכתבתי אז, ואולי זה יגרום לי להמשיך מהיכן שהפסקתי... אז תחזיקו אצבעות למוזה שלי ולי 
אז יאללה, מתחילים...
אני לא זוכר מתי ראיתי אותה לראשונה, וזה לא ממש שינה בזמנו, כי בין אם ראיתי אותה ובין לא, לא שמתי לב אליה.
אבל באמת שאני מקדים את המאוחר, אז הרשו לי להקדיש את הדקות הבאות לספר לכם קצת על עצמי, כדי שתדעו על מה אני מדבר, ואם אני משתפך יותר מדי, פשוט תשתיקו אותי. אוקי?
אז נעים מאד, אני יוסי, אני בן 24 וגר בתל-אביב.
לפני כשנה סיימתי לימודי מנהל עסקים ומאז אני שואל את עצמי למה בדיוק עשיתי את זה. זה לא שאני מתעצל, ממש לא. למען האמת – סיימתי את הלימודים בהצטיינות. זה פשוט שאני משועמם מכל העניין הזה. כל זמן שהייתי בלימודים היה לי לפחות האתגר שבלימודים עצמם, אבל לא יעזור כלום – אני לא בנוי להתמודדות יום יומית עם מספרים וסכומי כסף...
אני אוהב לראות כסף כמו שהוא – בשטרות גדולים ויפים, ואם אפשר – אז שיהיו מסודרים בארנק שלי, או לפחות שיהיו רשומים בחשבון הבנק שלי. אני ממש לא מוצא עניין בהתעסקות בכסף של אנשים אחרים.
אני בטח מצטייר לכם כאדם ממש רכושני, אבל זה בדיוק העניין. שלא. כי מה נותנת לי השליטה בכספיהם של אחרים ומה זה עוזר לי שאני יכול להוציא המחאה על סך שני מליון דולר אבל לא יכול לקנות שני פרחים לחברה שלי?
על כל פנים, עד שאני אחליט למה בכלל למדתי מנהל עסקים, אני מנגן ג'אז במועדון קטן על הטיילת בת"א אביב, חצי להנאתי וחצי ע"מ לשלם את המשכנתא שמרחפת לה מעל לדירה הקטנטנה שלי.
זה עוד משהו שאתם צריכים לדעת עלי – קביעות. אני ממש זקוק לזה. החבר'ה המליצו לי לשכור דירה עד שאני אחליט מה אני רוצה מעצמי, אבל אני הייתי נחוש בדעתי לקנות דירה, דירה משלי, ולו במחיר עבדות עולם לבנק למשכנתאות, ולא להיות נתון לחסדי שיגעונותיו של בעל בית.
היום זה כבר לא משחק עלי, אבל בעבר היה מעורב בעניין הדירה גם רעיון גדול ונשגב אשר הניע אותי פעמים רבות לשטויות. אגו. ואגו מנופח.
בצבא שירתי בסיירת צנחנים ושם מילאו אותנו יומם ולילה ברעל, וכמו שהם קראו לזה – מודעות עצמית. כשהם דיברו על מודעות עצמית – הם בעצם דיברו על מודעות לכך שאנחנו הטובים ביותר שיש, ושככאלה עלינו גם להוות דוגמא לאחרים. היום אני מסתכל לאחור על השירות הצבאי ואומר לעצמי שגם אם נכשלו בהחדרת רעיונות ותורות לחימה מסוימים בי ובחברי לצוות, בקטע של גאוות היחידה ובשחצנות בהחלט הצליחו. אותה התנשאות, שיועדה להיות מופנית כלפי יחידות אחרות, כאילו "חצתה את הקווים" והפנתה את אשה כלפינו. החלה מלחמה חשאית בין אנשי הצוות, כאשר כל אחד מנסה להוכיח את עליונותו על פני חבריו, גם במחיר פגיעה החברים, וגרוע מכך – במבצעיות היחידה.
על כל פנים, אותה גאווה הייתה מעורבת גם היא בדחף הזה לרכוש דירה משלי. ממש לא הייתי מוכן להיות כפוף לבעל בית שיציק לי עם דמי השכירות וידבר אלי כאילו שהוא בכלל עושה לי טובה בזה שהוא מועיל בטובו להשכיר לי את הדירה. נכון שלשלם משכנתא זה גם סוג של הכפפת קומה וכניעה מול הבנק, אבל הבנק לא עושה לי פרצופים, זה גוף גדול ומאורגן ושם אני מרגיש כלקוח ולא כעבד נרצע. טוב, רוב הזמן, לפחות.
אבל היתרון הכי חשוב שהבעלות על דירה העניקה לי הייתה בכל הקשור לחברות ולסתם בחורות שהבאתי הביתה. והיו הרבה כאלה.
תראו, זה לא שאני מחשיב את עצמי לדון ז'ואן או לכובש בנות סדרתי. אני פשוט קצת בררן, אולי אפילו בררן מדי, בכל הנוגע לבת זוגתי, וכאחד שאוהב אתגרים ועדיין מחפש את פרצי האדרנלין בדם, קשה לי להתמודד עם השגרתיות שבלהיות עם אותה בחורה זמן ממושך.
את פרצי האדרנלין האלה שאני מדבר עליהם גיליתי לראשונה במלוא עוזם בעת מארב שהשכבנו בלבנון... לא קרה אמנם כלום במארב, אבל עצם הריגוש היה משהו חדש בשבילי, ומאז אני חי בחיפוש מתמיד אחר אותה תחושה. אם זה צניחה חופשית או סנפלינג, ואם מדיטציה טרנסנדנטאלית מוקף בנרות קטורת. מרגע שחוויתי את התחושה הזאת אני מחפש את הדרך חזרה אליה, ובאיזשהו מקום כיבוש של בחורה שמוצאת חן בעיני מהווה אתגר מסעיר מספיק בשביל להחזיר לי את ההרגשה המופלאה הזו. הבעיה היא שמרגע שהושלם הכיבוש והבחורה הייתה בידי, נעלם האתגר ואתו הריגוש, ואני נותרתי משועמם עם בחורה שאולי הייתה ממש חמודה ויפה וכל מה שתרצו, אבל אותי כבר לא ממש ריגשה.
בעיה, תסכימו איתי.
לדירה הקטנה שלי הייתי מביא הבחורות איתן יצאתי, בלי להיות תחת עיניהם הפקוחות של הורי הסקרנים מדי לטעמי, וגם בלי שיהיה לי צורך להתחשב בצורכיהם או בתוכניותיהם של שותפים לדירה באם הייתי בוחר לגור בשותפות עם עוד מספר רווקים, דבר שהפך למאוד מקובל בשנים האחרונות.
אבל מעל הכל – הדירה שלי אפשרה לי לנעול את עצמי עם עצמי, לשים דיסק טוב במערכת, ועם כוס קוקה-קולה קרה לשכוח את העולם לכמה ימים.
ובינינו - מה עוד צריך בנאדם כדי לחיות טוב אם יש לו קולה קרה? 
(המשך יבוא...)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
