(לפרק הקודם)

לפני כשנה, אני זוכר שזה היה ביום חמישי בשעה די מאוחרת, הטלפון צלצל.
 
יום קודם לכן בדיוק נפרדתי מהחברה שלי, ככה שאת הערב הראשון לבדידותי תכננתי לבלות עם עצמי ועם הטלוויזיה שבדיוק שידרה את העונה הראשונה של "דארמה וגרג", תוכנית שנורא שעשעה אותי בעיקר לאור השוני העצום בין שני החבר'ה העליזים האלה.

הרמתי את שפופרת הטלפון ותוך שאני עוד מנסה לגנוב מבט מהמתרחש על המסך מלמלתי לתוך האפרכסת "הלו?" מבולבל.

מעבר לקו הטלפון שאל אותי קולה של בחורה, שאם לא הייתי יודע שמלאכים לא מחוברים לבזק, הייתי בטוח שהיא מתקשרת מגן עדן. בשתי המלים אותן הגתה הצליחה להעביר בגבי רטט של התרגשות שלא תיאמן. "הלו... חיים?".

"לא", עניתי מאוכזב כדבעי, "מצטער, אבל זה יוסי".

"אוי... סליחה... אבל למה אתה מצטער?", שאל הקול המלאכי.

"כי ברגע ששמעתי את הקול המתוק שלך, נורא התחשק לי להיות חיים, אם זה מה שיגרום לך להמשיך לדבר איתי", עניתי והרגשתי נורא טיפש.

מעבר לקו שמעתי צחוק מתוק שנשמע לי בצלצול פעמונים והעלה בראשי כמה מהקלישאות היותר ידועות, ועם זאת, לא פחות מטופשות.

"אתה ממש חמוד, אתה יודע את זה?", אמרה.
"תודה... אני מניח...", מלמלתי במבוכה. אילו הייתה מולי מראה אני מוכן לחתום שהייתי רואה בה איך הפנים שלי מחווירות ומסמיקות לסירוגין, וזה ממש הטריד אותי, מאחר ואני לא נוטה בדרך כלל למבוכה.

"אמרי לי, אפשר לשאול אותך שאלה קצת אישית?", שאלתי.
"מממ... אתה יכול לשאול, אבל אני לא מבטיחה לענות".
"זה לגיטימי, כמובן. רציתי לשאול איך קוראים לך", אמרתי וקיוויתי שלא הבחינה בשמץ ההתרגשות בקולי.
"אכן שאלה אישית ביותר, אבל מכיוון שאתה כזה חמוד אני אפילו מוכנה לענות לך. קוראים לי סיון. ולך?"
"יוסי" עניתי.
"בן כמה אתה, יוסי? אם כבר אנחנו נכנסים לפרטים...". השאלה הזו העבירה אצלי הילוך בראש, כמו שאומרים. הייתכן שהיא מפגינה פה עניין?
"אני בן עשרים וארבע", עניתי.
"יו! איזה זקן!", צחקה.
"זקן? עשרים וארבע זה זקן בשבילך? למה, בת כמה את? שש עשרה?" נעלבתי. בזמן האחרון פיתחתי מין רגישות שכזאת לעניין הגיל, אני ממש לא יודע מאיפה זה בא לי, ודווקא לאחרונה, כשזה כל כך מפריע לי, כולם מתעקשים לקרוא לי "זקן".
"לא ממש. למען האמת, עוד שבוע יש לי יום הולדת ואז אני אהיה בת עשרים ואחת" ענתה לי בקול נוזף.
"חמודה'לה, את קטנה ממני רק בשלוש שנים, מה שאומר שאם אני זקן, את לפחות בשלבים מתקדמים של משבר גיל העמידה!", צהלתי.
 
בתוך תוכי צהלתי גם כי עכשיו ידעתי כי מאחורי קול הפעמונים שערב כל-כך לאוזניי ניצבה בחורה שהפרש הגילאים בינה וביני לא אמור להוות מכשול. כמובן שמשיחת טלפון שכזאת ומפרטים כלליים שכאלה ועד יצירת קשר ארוכה מאד הדרך, אך כל מסע מתחיל בצעד קטן ומה שהיה מדהים מכל היה שעוד לפני שפגשתי את הבחורה הזו כבר ידעתי שאני רוצה אותה!

"טוב, טוב, מה נפגעת לי, חמוד? סתם צחקתי!" אמרה בזריזות.
"לא נפגעתי. סתם ציינתי עובדה!", וידעתי טוב מאד שדווקא כן נפגעתי.
"אמור לי, אולי אני יכולה עכשיו לשאול אותך שאלה קצת אישית?" שאלה.
"נסי אותי" אמרתי, סקרן.
"אוקי. מה אתה עושה בבית ביום חמישי? למה אתה לא יוצא לבלות?" שאלה סיון, ונדמה היה לי שאני שומע שביב התרגשות בקולה.
"דבר ראשון, אין לי כל כך חשק, ודבר שני", החלטתי לזרוק לה את הרמז הכי ברור שיש, "אין לי עם מי". 'בוא נראה מה היא תעשה עם הרמז הזה', חשבתי לעצמי.
"אוי, מסכן שלי", אמרה, "איך זה? מה עם חברה?". האם זה רק נדמה לי, או שעכשיו היא בוחנת אותי?
"לא, אין. בדיוק נפרדנו אתמול".
 
האמת היא שהתכוונתי להישמע קצת אומלל כדי לעשות רושם על סיון, אבל איך שעלו המלים על לשוני, עלתה גם תמונתה של יעל, האקסית שלי, בעיני רוחי, ויחד עם התמונה הכו בי גם געגועים שעצם קיומם הפתיע אותי, והרבה יותר מכך – עצמתם.
 
לקח לי שניה להתאושש ואז אמרתי "אבל עזבי, זה סיפור ארוך. מה אתך?".
"מה איתי?" היתממה.
"את יודעת בדיוק למה התכוונתי", עניתי, וכבר לא כל כך ידעתי לאיזו תשובה לצפות.
"אוקי. אם אני מניחה נכון ואתה שואל אם יש לי חבר, אז התשובה לכך היא שלא." בקולה, כך היה נדמה לי לפחות, הייתה מעורבת מעט מרירות, והרגשתי שזה לא לעניין לחטט. בכל זאת הייתי צריך להבהיר לעצמי משהו.
"ומי זה חיים?", שאלתי.
"חיים? איזה חיים?", שאלה, לא מבינה.
"חיים. זה שניסית להתקשר אליו ומזלי הטוב גרם לך להתקשר אלי במקום זאת" עניתי וכולי מלא חנופה.
"א. אתה חנפן נוראי, אתה יודע?" אמרה וצחוק הפעמונים שלה מתגלגל. "ב. חיים זה מישהו שלומד איתי, וממש ממש לא החבר שלי. ג. מה גורם לך לחשוב שמזלך הטוב הוא זה שגרם לי להתקשר אליך?".
"אז ברשותך -  א. אני יודע שאני חנפן גרוע, ואני מתעקש להמשיך ולשמור על זכותי לנסות. ב. למה את מתכוונת שהוא 'ממש ממש לא החבר' שלך? ג. מה עוד לדעתך יכול היה לגרום לך להתקשר אלי?" צחקתי.
"רשותי נתונה", אמרה שנימה סמכותית מזויפת וצחקה. "בכל מקרה שיהיה לך בהצלחה בניסיונות חנופתך. שנית, חיים הוא חבר נהדר, אבל כבן זוג הוא ללא ממש אפשרי בשבילי לאור העובדה שהוא הומו, מה שמותיר אותו כאופציה מבחינתך". סיון גיחכה בהפגנתיות, "ושלישית, לדעתי חייגתי מספר לא נכון או שהייתה זו טעות של מרכזיית בזק." סיימה בתרועה ניצחת.

מגוחך ככל שזה היה, מעולם לא האמנתי עד כמה עובדת היותו של חיים, זר מוחלט, שמעולם לא פגשתי ועד לאותן דקות גם מעולם לא ידעתי על קיומו, בעל נטיות הומוסקסואליות – תוכל להרגיע אותי.

"טוב. לי אישית לא ממש משנה מה גרם לך להתקשר אלי. אני שמח שעשית זאת בכל מקרה" אמרתי.
"ולמה אתה כל כך שמח?" שאלה.
"כי אני יודע לזהות דבר טוב כשאני עומד מולו, סיון" עניתי.
"אני לא יודעת מאיפה אתה כל כך בטוח לגבי טיבו של ה'דבר' שאתה עומד מולו, או שמא יש לומר, מדבר אתו בטלפון, אבל בהחלט כדאי שתגבש עמדה לגבי מה שאתה רוצה לעשות עם ה'דבר' הזה". הייתי מוכן להישבע כי בקולה הייתה נימה צינית משועשעת בעת שחזרה על המלה 'הדבר', אבל הרגשתי כי היא זורקת לי את הכפפה, וכדאי שארים אותה מהר, לפני שתפגע בקרקע ולא ניתן יהיה להשתמש בה שוב.

"אבל אני גיבשתי כבר עמדה, יקירתי!" אמרתי לה וכולי מלא נחישות נרגשת. מלא התפעמות חשתי איך שבה אלי אותי תחושה ישנה ואהובה עת שהאדרנלין עשה את דרכו בדמי הסוער.

"והיא? אתה זוכר שאני עוד צריכה להתקשר לחיים, והפעם אני מקווה גם לתפוס אותו ולא אותך, בלי שום כוונה לפגוע, כמובן" צחקקה.
"הא. את זה אני אומר לך מחר בערב כשאני אבוא לאסוף אותך". אמרתי, וכולי הצהרת כוונות.
"הופה. האם זו הזמנה ליציאה או צו של בית משפט?" הצחקוק הפך לצחוק.
"זו הזמנה, אבל אני לא אקבל תשובה שלילית" צחקתי גם אני.
"אוקי, אז ההזמנה נתקבלה בחיוב. יש לך כבר איזה תכנון בראש, או שאתה רוצה להחליט מחר? אני רוצה לדעת מה ללבוש..." גם בלי לדעת איך היא נראית, ידעתי כי חיוך עלה על שפתיה.

מאחר ובאמת לא היו לי תוכניות, ממש לא ידעתי מה לומר לה. "מממ... ממש אין לי רעיון כרגע, אבל תלבשי משהו לא רשמי מדי... מה את לובשת בדרך כלל?". באיזשהו מקום יצאתי מנקודת ההנחה שהתוכניות עשויות להשתנות בהתראה של רגע.

כבר אמרתי לכם שאני נוטה לבררנות מוגזמת לפעמים ורציתי להיות מוכן הפעם. את לבי הבחורה הזו קנתה עוד לפני שסיימה את המשפט הראשון, ומשפט זה, להזכירכם, כלל שתי מלים בקושי. לא רציתי לתת למראה החיצוני שלה, יהיה אשר יהיה, להפריע ללב לפעול את פעולתו. במצב כזה, לדוגמא, אם אני אגיע מחר ואגלה שהבחורה, איך נאמר, איננה בין עלמות החן, יהיה ככל הנראה הדבר החכם ביותר לעשותו לקחת אותה לסרט, שם, בעולם החשוך, לא אצטרך לראות את פניה ואוכל פשוט לשבת ולהקשיב לקולה המצלצל. מצד שני, אם הבחורה יפיפייה, תמיד נוכל ללכת למסעדה או לכל מקום מואר אחר ואני אוכל לשבת להסתכל עליה. אני חושב שכבר ציינתי שאני חובב אסתטיקה מושבע, לא?

"טוב...", אמרה סיון בנימה הססנית משהו "זה לא ממש ספציפי וממש לא נותן לי כיוון לגבי מה ללבוש, אבל כרגע לא נראה לי שאתה עצמך יודע בכלל מה אתה מתכנן למחר, כך שהאופציות נשארות פתוחות, נכון?".
"נכון מאד" עניתי, "אלא אם יש לך משהו בראש?"
"האמת היא שדווקא יש לי משהו, אבל אני מציעה שנדון בזה מחר כשתבוא לאסוף אותי. מקובל עליך?"
"מקובל בהחלט", עניתי בצייתנות משועשעת ואז שאלתי "ומאיפה אני אוסף אותך מחר בתשע בערב בדיוק?"
"רחוב האקליפטוס 9 בהרצליה. זה בנין די גבוה עם פסים כחולים לאורכו. רק תתקשר כמה דקות לפני שאתה מגיע ואני אחכה לך בכניסה" ענתה.
"בעיה אחת", אמרתי.
"והיא?" שאלה סיון בתמיהה.
"אין לי מושג מה מספר הטלפון שלך!" אמרתי ופרצתי בצחוק.
"ואללה! שכחתי שאני זו שהתקשרתי אליך, כך שאין לך את המספר. האמת היא שכשחושבים על זה, גם לי אין את מספר הטלפון שלך. הרי הגעתי אליך בטעות אחרי הכל".
"גורל, יקירתי, זה נקרא גורל", אמרתי בטון של מורה המנסה להחדיר רעיון לראשם של תלמידיו הסרבנים.
"טוב, טוב, אם אתה כל כך מתעקש" צחקה סיון "אני, בשלב זה לפחות, דבקה בעניין המקריות".
"זה יעבור לך" צחקתי, "אז מה המספר?"
"לחוץ, הא?", אמרה סיון וכולה אומרת הקנטה, "אתה רושם? אתה רוצה את המספר בבית או סלולארי?"
"אני רושם", אמרתי והרמתי את העט מהרצפה, לשם זרקתי אותו לאחר שהתייאשתי מניסיונותיי לפתור את תשבצי ההיגיון בעיתונים. בדרך כלל זה הולך לי ממש בקלות, אבל היום ממש לא הייתי מרוכז, אולי בגלל המחשבות על יעל.

"תני לי את המספר בבית. את יודעת - סלולארי זה סתם קטע, וסתם קטע לא מתאים לי" צחקתי ושמחתי לשמוע את סיון מצטרפת לצחוקי.
"נראה לי שמישהו פה רואה יותר מדי פרסומות, הא? בכל מקרה, המספר הוא 09-9571787" אמרה סיון והוסיפה "ומה שלך? למקרה שקורה משהו?"
"כבר את מתכננת לעצמך נתיב התחמקות?" צחקתי "בכל מקרה, המספר הוא 03-6961145... רשמת?"
"...אחד... אחד... ארבע... חמש... אוקי, רשמתי" אמרה סיון.
"טוב מאד. עכשיו נראה לי שכדאי שתתקשרי לחיים לפני שהשעה כבר באמת תהיה מאוחרת מדי".
"באמת רצוי. מה השעה בכלל?" שאלה סיון.
"בסביבות אחת-עשרה ורבע, אם אני מצליח לראות את השעון בחושך הזה" אמרתי.
"חושך? למה אתה יושב בחושך?"
"כי כשהתקשרת בדיוק צפיתי בטלוויזיה והאור גורם להשתקפויות מעצבנות על המסך. את בטח מכירה את זה, לא?" אמרתי.
 
האמת היא שכשסיון התקשרה האור דווקא דלק, אבל במהלך שיחתנו כיביתי את האור ושקעתי עמוק יותר ויותר לתוך הכורסא עליה ישבתי. משהו בקולה של סיון הפיל עלי שלווה שלא ידעתי מעולם. היה משעשע לחוש את גלי האדרנלין בדמי מתנפצים על שוברי הגלים השלווים של קולה של סיון. פעם נוספת חייכתי לנוכח השימוש שעשיתי אני עצמי בקלישאות. בתקופת השירות סביר להניח שדבר מעין זה היה מטריד אותי, אבל מאז דברים השתנו, ונראה שכל אותם סרטים רומנטיים וקיטשים, אותם לקחו אותי חברותי לראות, נתנו בי את אותותיהם אחרי הכל...

"טוב, אם אתה אומר" אמרה סיון "אני רק מקווה שאתה זוכר שזה לא בריא לעיניים".
"כן, אמא. אל תדאגי, אני אוכל הרבה גזר" צחקתי.
"אה, אז זה בסדר" צחקה גם סיון "ועכשיו אם זה בסדר מבחינתך, כמובן, נראה לי שאני אתקשר לחיים לפני שזה באמת יהיה כבר מאוחר".
"רשותי נתונה לך, יקירתי. עד חצי המלכות".
"תודה תודה באמת" צחקה סיון "אז לילה טוב, חומד".
"לילה טוב, דובשנית" צחקתי גם אני "נתראה מחר".
"נתראה, ביי!" אמרה סיון וניתקה את השיחה.
 
למספר שניות נותרתי עם שפופרת הטלפון אחוזה בידי, מנסה לעכל את אשר זה עתה קרה, קצת לא מאמין.

ישנם ימים שמהם אתה מצפה למשהו. אתה קם בבוקר ויודע שהיום יקרה לך משהו מסעיר ומרגש, או לחלופין מתסכל ומייאש. אתה פשוט יודע את זה, וככה אתה מוכן לקראת הכל. אותו יום ממש לא היה יום כזה. למעשה, באותו יום קמתי עם כאב ראש שלא מהעולם הזה והדבר היחיד שיכולתי לצפות לו היה שכאב הראש רק ילך ויחמיר, וזה אכן מה שקרה. זו אחת הסיבות שהסתגרתי בביתי באותו יום במקום לצאת עם חברים ולקוות לשכוח קצת מיעל.

ופתאום משום מקום מתקשרת אלי הסיון הזאת.

לא יודע מה עבר לאלוהים בראש כשהוא גרם לה להתקשר אלי, אבל אם יש בכלל אלוהים וכוונותיו טובות, ואני מרשה לעצמי להטיל ספק בכך בתור אתאיסט מובהק, אני בהחלט התכוונתי לרכוב על הגל. אחרי הכל, לא בכל יום מתקשרת אליך בטעות בחורה, שלא רק שהיא נשמעת חמודה, היא גם משתפת פעולה ומוכנה להיפגש. היה פה שילוב של יותר מדי צירופי מקרים ושאר דברים טובים בשביל שאני אפספס את ההזדמנות. ותשמעו, אחרי הפגישה הראשונה תמיד אפשר לעשות חושבים שוב ולהחליט האם לזרום עם זה הלאה.

(ושוב, המשך יבוא...)