(הפרק הקודם)

התעוררתי בבהלה והזדקפתי במיטה. למשך מספר שניות לא זכרתי איפה ואיך הגעתי לשם, אך בהדרגה התרגלו עיני לאפלוליות החדר ולצללים המוזרים שהתנועעו על קירותיו ואז נזכרתי בכל. מחוגי שעון היד שלי זהרו והצביעו על השעה שש, מאחר וידעתי כי בשעה שש בבוקר עוד הייתי ער, יכולתי רק להניח כי עכשיו כבר ערב. הרשתי לעצמי עוד דקה של התאוששות לאחר שהבנתי שישנתי קרוב לשתים-עשרה שעות וכי כל היום עבר עלי במיטה, ואפילו במיטה שאינה שלי.
 
שאלתי את עצמי איפה אשר ושאלה זו קיבלה תשובה רגע לאחר מכן.
"הא...תראו, תראו! היפיפייה הנרדמת פקחה עיניים!" אמר אשר בקול משועשע.

"תגיד לי, אשר, אתה השתגעת לחלוטין? איך נתת לי לישון כל כך הרבה זמן?" אמרתי לו, מנסה להבליע פיהוק שאיים להתפרץ.
"אם ישנת כל כך הרבה זמן – סימן שזה מה שהיית צריך, נכון?", אמר אשר.
"ובכל זאת, גם אתה וגם אני הגזמנו לחלוטין" התעקשתי.
"היי... הרי לא רציתי שתהיה עייף בפגישה עם נסיכת החלומות הטלפונית שלך?" אמר אשר וקרץ.
"ווי! סיון! בכלל ברחה לי מהראש! מה השעה??" שאלתי ומיד נזכרתי שהשעה שש.
"חמש דקות אחרי שש... בערב, אתה יודע..." אמר אשר.
"מה שאומר שאני ממש חייב לברוח! עוד פחות משלש שעות אני צריך כבר לאסוף אותה... ואני עוד צריך להתקלח ולהתארגן... אשר תעצור אותי... אני מתחיל להתנהג כמו בחורה...!" אמרתי כאילו אני יורה את המלים ושנינו התגלגלנו מצחוק.
"יאללה... קח את עצמך ועוף לי מהמועדון לפני שתדביק גם אותי" צחק אשר.
"עפתי... ואני חייב לך טובה ענקית על היום!" אמרתי וטפחתי על כתפו של אשר.
"לך תמצא לך איזה מסכן להיטפל אליו... תפרע את חובך לי במעשה טוב כלפי האנושות" אמר אשר, וידעתי כי הוא רציני לחלוטין.
 
זה אשר, יעשה בשבילך הכל ולעולם לא יצפה לתמורה. אשר תמיד אמר שהכל חוזר אליך בסופו של דבר, הטוב והרע. תעשה מעשה טוב לאדם וזה יוביל אותו לעשות מעשה טוב לאדם אחר וככה זה יתגלגל בסופו של דבר אליך בחזרה, וגם אם לא - לפחות גרמת טובה להרבה מאד אנשים בדרך.
"חולה עליך, אשר" צחקתי, לקחתי את חפציי ויצאתי מהמועדון אל האופנוע שלי שהמתין לי בצייתנות עוד מליל אמש.
 
הפעם הנסיעה לקחה לי פחות זמן מאתמול בלילה, הן מכיוון שהכבישים היו עמוסים באנשים שהקדימו לצאת לבילויי סוף השבוע והן מכיוון שבכוונה נסעתי הפעם יותר לאט. שלש שעות הן עדיין זמן מספק להתארגן ולהגיע להרצליה, ובכלל, עדיין הייתי אפוף קלות מהשינה העמוקה בה הייתי שקוע במהלך היום שחלף.
 
הגעתי לבניין בו התגוררתי, החניתי את האופנוע במקומו והוצאתי את הדואר מהתיבה. תוך כדי ריצה קלה במעלה המדרגות לקומה השלישית בה גרתי בחנתי בזריזות את המכתבים שקיבלתי. היו שני מכתבים מהבנק, אחד מהעירייה ועוד אחד מחבר טוב שמחפש את עצמו כבר הרבה זמן בדרום אמריקה. אני לא מאלה שמאמינים שימצאו את עצמם בקצה העולם או מעבר לו. כל עניין ההתבודדות במנזר, מוקף במאמינים לבושי לבן או אדום או כל צבע שהוא, נראה לי מוזר באותה מידה כמו טיולי "טרקים" בפינות שכוחות אל. האדם נמצא במקום בו הוא עומד ורק שם ימצא את עצמו. כל מה שעליו לעשות, כך אני מאמין לפחות, הוא למצוא את האיזון שבין הימצאות בחברה בה אני חי והשתלבות בה, ובין מציאת השקט הנפשי שלי, בבית השקט שלי ועם כוס הקוקה קולה הקרה.
 
הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את דלת הדירה היה השעון שתלוי מול הדלת, ושנכון לאותו רגע הצביע על השעה 18:27.  את מעיל העור שתמיד לבשתי בעת רכיבה על האופנוע זרקתי על הכורסא הקרובה ביותר, ונכנסתי למטבח. עדיין הייתי זקוק למשהו שיעיר אותי אז הכנתי לעצמי קפה שחור חזק ומתוק, ולאחר מכן פניתי למקלחת.
 
התגלחתי בזריזות, ולאחר מקלחת קרה שהצליחה להחזיר אותי לרמת עירנות משביעת רצון, התלבשתי והתארגנתי ליציאה. התלבטתי המון לגבי מה עלי ללבוש, וזאת מאחר ולא ידעתי מה טעמה של סיון. לא שהתכוונתי לנסות להרשים אותה, אך לבוש מתאימים לסוג הבילוי וממש לא היה לי מושג קלוש לאן נצא, מכיון שלא ידעתי מה סגנון הבילוי המועדף על סיון. לבסוף החלטתי ללבוש ג'ינס כחול אלגנטי וחולצה לבנה חלקה, שילוב שמתאים, לדעתי לפחות, לכל סיטואציה.

בשלב זה השעון כבר הראה את השעה 19:32 וידעתי כי אני עומד להגיע לביתה של סיון הרבה לפני השעה 21:00, בה סיכמנו שאאסוף אותה, אך החלטתי לצאת בכל זאת וליהנות מנסיעה שלווה, ולא להסתכן בהיתקעות בפקקים שכל כך אפיינו את כבישי מרכז הארץ במהלך ימות השבוע ולילות סוף השבוע.
 
לקראת שמונה וחצי כבר הגעתי להרצליה, כך שהתמקמתי לי באיזה פארק נחמד שמצאתי לאחר מספר דקות של חיפוש. התמקמתי לי על ספסל, ונהניתי לי מאוויר הלילה הצונן, שהיווה הקלה גדולה כל כך לאחר האוויר החם והדחוס שאפיין את שעות היום. כיוונתי את שעון היד שלי לצלצל בחמישה לתשע והרשיתי לעצמי לשקוע במחשבות.
 
אני מניח שכבר שמתם לב בשלב זה שאני לא ממש לוקה בחוסר ביטחון עצמי, לעתים אף גובל בשחצנות, ולפיכך מעולם לא נטרדתי מפגישות עוורות... בדרך כלל גם לא יצאתי ליותר מדי פגישות כאלה מאחר וסגנון החיים והעבודה שלי דאגו שאהיה תמיד בחברת בחורות יפות וחכמות, והרבה, כך שמעולם לא חסרו לי אופציות. ועם זאת, סיון נשמעה לי בטלפון חמודה נורא והרשיתי לעצמי להתפתות  לפגישה עיוורת. מה שהטריד אותי היה הפרפורים בבטן שלא הרפו ממני בעת שישבתי על הספסל בפארק. גם לעצמי לא הצלחתי להסביר את המתח הזה שנפל עלי פתאום בלי התראה. אולי הייתה זו התובנה שכגודל הציפיות כן גודל האכזבה, ואולי הייתה זו תמונתה של יעל ששבה ועלתה בעיני רוחי, כאילו אומרת שאמנם היא עזבה אותי, אבל לעולם לא תפסיק להטריד את מנוחתי...

(המשך... בהמשך!)