איני יודע מאין באת,

לאן את הולכת

ואפילו לא מה שמך,

אך מבט אחד לתוך עיניך

ואני לא מפסיק לחייך.

כי יש לך עיניים כה טובות

וחיוך כה מתוק ורחב

עד כי יודע אני כי לא אראך שוב

ולבי על כך כה יכאב.

זה התחיל כמו כל סיפור אהבה מלנכולי משהו, עם צמד זרים יושבים בתחנת אוטובוס נידחת. טוב, אז לא כל כך נידחת, אבל גם בלב תל-אביב הגדולה ניתן למצוא פינות של שקט.

היא לא הייתה ממש יפה, למען האמת היא הייתה ממש לא יפה, אך עצם הסיטואציה העלתה חיוך על פניו. רק לאחרונה קרא מאמר הקובע כי אחוז ניכר מן הגברים היו רוצים להכיר את אהבת חייהם באקראי, באוטובוס או באיזה חנות, אך מעטים בלבד היו מוכנים לעשות את הצעד הדרוש על מנת לתת לעצמם סיכוי לעבור את אחוז החסימה.

הוא בדיוק נפרד מחברתו רק לפני מספר ימים. כבר שנתיים שהוא מספר לחבר'ה שהוא בדיוק נפרד מחברה שלו, וכולם אוכלים את הסיפור פעם אחר פעם ומאמינים שהוא דון ז'ואן אמיתי. האמת היא שכבר מזמן אף אחת לא שמה עליו, והוא כבר די הגיע לסף ייאוש. הוא התחיל לחשוב שמשהו בו לא בסדר, ויכול להיות שזה באמת היה נכון. כלומר – זה לא שהוא לא נראה טוב, הוא פשוט נראה גרוע. וזה לא שזה היה חסר תקנה, אבל הוא כבר מזמן הפסיק לשים לב לפרטים הקטנים שהיו יכולים אולי, רק אולי, לעזור. גרוע מכך, הוא הפסיק לשים לב לפרטים הגדולים. כבר הרבה זמן שהוא לא ממש מקפיד להתגלח, להסתרק וגם הבגדים שלו כבר מזמן יצאו מצו האופנה, ולאמת האמת – היו כבר מזמן צריכים גם לצאת מהארון.

והנה הוא, מוזנח-מתוך-בחירה, יושב פה בתחנה, כמעט-אבל-לא-לגמרי נידחת בלב תל-אביב ומסתכל על מישהי שהיא כמעט-אבל-לא-לגמרי-מכוערת והלב פועם בצלילים שכבר נשכחו.

היא יושבת ממש בקצהו השני של הספסל, כאילו מנסה להתכווץ, כאילו להיעלם, כאילו רוצה לקום וללכת, ואינה ממש יודעת מה מחזיק אותה.

זה לא שהיא לא מנסה. כלומר, היא נצמדת תמיד למגזיני האופנה וקונה את הבגדים הכי אופנתיים, אך אלה נצמדים לגזרתה הלא מחמיאה ואף אחד לא ממש קונה את הופעתה. כבר שנה שהיא הולכת למכון כושר, כמעט מדי ערב, אך מה לעשות שהאוכל של אימא כל כך טעים, ואחרי אימון מפרך היא כל כך מורעבת. והיא רוצה, כל כך רוצה.

זה לא שהיא רוצה שיחבקו אותה, שילטפו אותי ושיקיפו אותה בחברה.

היא רוצה רק אהבה.

רק לאהוב ולהיות נאהבת.

ועכשיו היא יושבת פה בקצה הספסל, כל כך רוצה להתקרב, כבר לא אכפת לה למי. אפילו לאותו בחור שיושב בקצה השני של הספסל, וכאילו רוצה לקום וללכת. והיא כל כך רוצה לשאול מה שמו, וכבר לא ממש אכפת לה מי הוא ומהיכן. וגם אם הוא לא ממש מעוניין, לפחות לנסות, לפחות שלא לפספס.

והוא קם, והוא כבר יודע מה הוא יאמר לה. וכולו אומר תקווה.

והיא קמה, וכבר לא אכפת לה מה יאמר. ולבד שלא תחוש את ההחמצה.

ומעבר לפינת הרחוב, לעבר תחנה כבר לא כל כך נידחת, מתקרב בטרטור אוטובוס ירוק גדול.

והיא שולחת לעברו מבט חצי מתחנן, כאילו אומרת – "ואולי תעלה?" והוא שולח מבטו לעבר האוטובוס וחוזר לפינתו בקצה הספסל.

ותחושת ההחמצה מפעפעת ועולה ממעמקים. וממלאה אותה, ואותו ואת שניהם.

הנה הלכה לה האהבה....

כ"ו אדר ב', תש"ס, 2.4.2000