כבר שבוע שהיא יושבת מדוכאת.

לא, זה לא שהיא יושבת מבודדת בפינתה ועינה יורדה דמעה. למראית עין הכל כשורה וכשגרה. רק יודעי דבר וחדי עין יוכלו לשים לב למתרחש, לעצבות המהולה בחיוך הנסוך על שפתיה.

בדרך כלל היא ממש לא כזאת. כולם מכירים אותה כבחורה כה שמחה ומלאת חיים, והיא, בניסיון "לרצות" את כולם מנסה נואשות לחייך. היא מחייכת – וליבה בוכה.

הם הכירו לפני חודשיים, אולי קצת יותר. זה לא ממש שינה לה. היא הרגישה כאילו כבר שנים שהם מכירים. מאותו ערב מאושר בו הכירו לא נפרדו כמעט לרגע.

הוא כזה בחור חמוד ומקסים וטוב לב, ואפילו נראה טוב. ממש כל מה שבחורה יכולה לאחל לעצמה, ואפילו אמהות פולניות היו מוכנות לקבל אותן לחיק המשפחה. כמובן לא לפני שיעבור תחקיר מקיף בדבר הוריו, עיסוקם והמשכורת החודשית שלהם, אבל הוא היה מתקבל וזה המון.

אבל מעל הכל – הוא גרם לה להרגיש מיוחדת.

אפילו לעצמה היא לא ממש ידעה להסביר במה הוא גרם לה להרגיש מיוחדת. לא מיוחדת במובן של יפה במיוחד או חכמה במיוחד או מצחיקה במיוחד. היא הרגישה מיוחדת בכך שהוא אהב אותה במיוחד.

הוא לא היה מהנלהבים. לא מאלה שסיפרו לה ולכל העולם איזה עשרים אלף פעם ביום כמה הם אוהבים אותה ולא מאלה ששלחו לה זרי פרחים עם שירים רומנטיים מוצמדים אליהם.

העיניים. העיניים שלו אמרו כל מה שצריך היה להיאמר ויותר. הצורה שבה היה עוקב במבטו אחרי כל תנועה שלה, וחיוך קל משוח על שפתיו, כאילו אומר 'אין לך מושג כמה שאני שמח להיות פה איתך'...

כל דבר שעשתה, כל מקום אליו הלכה, הוא תמיד בעקבותיה, על פניו חיוך שכאילו אומר 'אני פה חמודה שלי, אם רק תצטרכי אותי...'. תמיד כה תומך, תמיד כה מעודד, ואף פעם לא מתלונן.

כבר היו לה מחזרים בעבר, והיו גם חברים, אבל כמוהו מעולם לא היה לה. לאף אחת לא היה, לא יכול היה להיות, כך חשבה. לא אחד עם חיוך שבהחלטיות שכזאת הכריז 'אני שלך לנצח, וגם אחר כך!".

ויום אחד החיוך נעלם, ופניו האטומות כבר לא אמרו דבר. ושתיקתן רעמה לקול הלמות ליבה הנשבר. הוא לא נתן הסבר, לא ניסה לגרם לה להבין. קבע עובדות והלך. הלך והותיר אותה המומה ועצובה, ובעיניה חיוך עצוב שכאילו מנסה נואשות לומר "I will survive" ובעצם אומר, לאותם אלו בודדים ויחידי סגולה שעצרו ממרוצת חייהם כדי להסתכל לילדה קטנה ונוגה בעיניים ולראות שם כתוב "For love I starve"...

ואני.

אני יושב לי בצד.

פותח את אזניי לסיפורה ופותח את ליבי לכאבה.

וכשכולם מסביב עולצים ורועשים, אני מביט בה מצטנפת בפינתה, מתקפלת עצבותה, ואני שולח לה מבט עצוב, כאילו אומר 'אל לך, איני יכול לראותך כך' וממתין לראותה מחייכת. והיא מחייכת. ואני מחייך. והימים חולפים. והעצבות חולפת לה לאיטה. כאילו נושרת לה בשלכת.

ומתוך עלי הנשורת מלבלבל לו חיוך.

חיוך חדש. חיוך ססגוני.

והוא לא שואל, החיוך, ולא מבטיח ולא מצפה או דורש.

רק חיוך.

מכל הלב.