כבר שעות שהוא יושב ומנסה לכתוב. לא כל כך ברור לו מה הוא מנסה לכתוב, ולו בלבד שיוכל להדביק לזה את שם העצם "סיפור", ואם אפשר אז גם את שם התואר "יפה". הוא מעולם לא הגדיר את עצמו כסופר דגול, אבל כמי שנודע כבעל יכולת לדבר שעות על כל נושא שבעולם, קיווה כי ימצא את כשרונו בכתיבה.

אצבעותיו הקצרות והמגושמות מנעו כל אפשרות לקריירה מוזיקלית והצליחו להוציא אך יבבות מיוסרות ממיתרי הגיטרה ומקלידי הפסנתר עליהם ניסה את מזלו. ידו הרועדת קמעה הותירה את חותמה על גיליון הנייר הגדול, אך כתמי הצבע הגדולים מעולם לא הצליחו לבטא את תחושותיו כלפי הנייר והעלו מבטים תמהים על פני הצופים בהם. "בקיצור", אמר לעצמו, "לא ציור ולא נגינה. שמא אנסה מזלי בכתיבה?".

כבר בילדותו חש משיכה עזה לספרים ולעולמות הרחוקים אליהם לקחוהו אותן ערימות דפים בכריכות העור. תמיד חלם להיות כמו אותם סופרים אשר במשיכת קולמוס העבירו את קוראיהם מבתיהם החמים והבטוחים לחשכת הלילה הצוננת של ג'ונגלים רחוקים ואדמות נכר.

וכעת הוא יושב והעט בידו והדף הריק שוכב דומם מולו והמלים זועקות לצאת, לשטוף את הדף - אך אינן – והוא כמעט על סף דמעות. אין זה שהוא רואה את עתידו בכתיבה. מעולם לא התיימר להיות סופר דגול.

אך הזעקה הזו. הזעקה הנואשת למשמעות, ליחודיות, קורעת אותו מבפנים. אין הוא רוצה להיות 'סתם' אחד, עוד אחד מיני אלה אשר כל שנותר מהם לאחר מותם היא מצבתם. מצבתם עליה כאילו נכתב 'פה נטמן אלמוני. עוד אחד שלא הגיע לידי ביטוי עצמי'.

הוא נוטל את העט בידו, משעין ראשו על השולחן ומבלי משים מתחיל לשרבט על הנייר. והוא מצייר פרחים, וכלבים, וחתולים, ועיפרון כמו בסרטים – גדול כזה וצהוב, וכאילו מלא חיים. עיניו נעצמות בתסכול והוא שוקע בחלום פלאים. ובחלומו עולים הפרחים, והחתולים והכלבים ועולה העיפרון מן הדף ומתחיל לכתוב מאליו.

הוא מרים ראשו מן השולחן ומביט בעיפרון וכולו אחוז השתאות. והפרחים נותנים ריחם וכולם אקזוטיות ומקסם. והוא חש כי איננו עוד בחדרו ולא בטוח אם כלל בזה העולם.

והחתולים והכלבים הופכים צורתם ופתאום הם אריות ונמרים, וקירות ביתו שהיו כה מוחשים מפנים מקומם למרחבים. ומכל עבר רואה הוא שדות מוריקים, וגם ג'ונגל סבוך וגדול. ומעבר לג'ונגל יכול הוא לראות את שדות הצייד ואינדיאנים לרוב. ואלה מפנים את מקומם לגדודים של פראים בעורם השחור, והכל במין המולה סואנת של עולם אשר לא ידע חוק.

והוא אינו יודע האם זה חלום או מציאות מופלאה, אך יודע הוא כי על זאת רק חלם כל ימיו, ונראה כי הגיע היום. וכולו ציפיה לרגע בו יתעורר ויעלה את הכל על הכתב. והוא מתעורר והדף למולו, כבר לא ריק, והשורות מלאות בכל טוב. והוא קורא את הכתב, 'וירא כי טוב' ופתאום הוא אינו כה עצוב.

ולמטה בתחתית הדף כתוב, ליד עיפרון שצויר קצת עקום:

'סוף סוף כתבתי, אני, עופר לנדא, ועל זאת באתי בגאווה על החתום'.