היא פגשה אותו.

זה לא משנה איפה, או מתי, או איך.

זה לא עקרוני אם זה היה ברחוב, במועדון, בקניון או בעבודה.

היא פגשה אותו.

זה גם לא משנה אם זה לקח לה רגע או שניים או אולי יותר, להבין מה בו היה הדבר שטרד את מנוחתה.

העיניים שלו.

העיניים שלו והמבט שבהן.

היא לא הייתה רגילה לזה.

כבר מזמן התרגלה לעיניים שצפו בה מכל עבר עת חצתה את הרחוב. היא הייתה יפה והיא ידעה את זה. והיא גם ידעה שזה לא סתר לרגע את עובדת היותה לבד. לבדה. בודדה… כל כך בודדה…

זה גם לא היה מבט הרחמים שעקב אחריה עת הגיעה לבדה פעם אחר פעם, למסיבות, למועדונים או לסתם אירועים חברותיים. לבדה או עם חברה. רגילה הייתה לשמוע אנשים מתלחשים מאחורי גבה, תמהים איך בחורה מוצלחת ויפה כמותה, איך בחורה שכזאת נאלצת להמשיך ולרעות בשדות הצייד הגבריים…

המבט בעיניו… החיוך שבעיניו! זה היה הדבר שטרד את מנוחתה והוציא אותה משלוותה! והיא רצתה להסתער עליו בחמת זעם ולטלטל אותו! להוציא לו את החיוך הזה מהעיניים הכל כך בורקות, כל כך עמוקות, כל כך… מחייכות!

אבל היא התביישה.

ולכן לא הסתערה עליו בחמת זעם, ולא טלטלה אותו, ואת החיוך שבעיניו לא הוציאה.

היא פשוט הורידה את ראשה והפנתה את מבטה במבטה במבוכה.

והוא פשוט עמד שם.

מחייך.

כהשתקפות על גבי חלון סמוך היא יכלה לראות אותו עומד שם. עומד ומביט בה. ומחייך.

אט אט הרימה ראשה בביישנות. הרימה ראשה והחזירה מבט.

הוא המשיך להביט בה, והיא בו.

וזה לא משנה מאיפה הוא בא או לאן הוא הולך.

העיקר שישאר.

שישאר, ויעמוד שם.

ושיחייך.