פעם,

כשהיו משמיעים את הצפירה,

והייתי עוצם את עיני ומרכין את ראשי,

היו רצים לי מול העיניים,

סרטים אילמים

של שחור ולבן.

היו שם אנשים מטושטשים רצים מעל עשן לבן,

תמיד מסתערים, תמיד רצים קדימה.

קופצים מעל שוחה,

רוכנים לעזור לפצוע,

ותמיד הם בסוף נעלמים,

מעבר לעשן,

עמוק בתוך הלא ידוע.

היום,

כשמשמיעים את הצפירה,

אני עוצם עיניים,

והכל עולה בצבעים,

וחי, ובקול רועם ורועש.

והרבה בגוף ראשון,

איפה הייתי כשהושמעה ההזעקה?

איפה ישבתי באמבולנס?

באיזה פצוע טיפלתי ראשון?

מי ניצל, מי מת?

הכרתי אותו?

והרבה במבט מתוקשר,

האם שמעתי על כך במקרה?

האם סיפרו לי?

האם הכותרת האדומה בוואלה או Ynet תפסה לי את העין?

ואולי זו המנגינה המבהילה של המבזקים בטלויזיה?

פעם,

כשהיו משמיעים את הצפירה,

היו הסרטים אילמים בשחור ולבן.

היום הסרטים צבעוניים וקולניים,

והרבה,

הרבה הרבה יותר

מתים.