הפורום להגנת ההשכלה הציבורית

4.1.2008

שיעור בסטטיסטיקות אוצר למתחילים

(Treasury Statistics for Dummies)

או איך ניתן "להוכיח" דבר והיפוכו בהסתמך על אותם נתונים

פרופ' מנחם נתן

אוניברסיטת תל-אביב

הנתונים הסטטיסטיים על חינוך בישראל הינם כלי עיקרי במלחמתו של האוצר באקדמיה. ה"רפורמה" הנדחפת ע"י האוצר (כמו מספר מסקנות עיקריות בדו"ח שוחט) מבוססת על שימוש מתוחכם אך מטעה בנתונים אלו. הבה נבחן את העיקריים שבהם (כפי שהם מופיעים בדו"ח OECD על החינוך מ-2007, המתייחס למצב ב- 2004). המסקנות שניתן להסיק מנתונים אלו – לפחות לגבי ההשכלה הגבוהה – יתבררו (כמה מפתיע) כהפוכות מאלו שמשמשות את האוצר ושופרו בתקשורת במלחמתם באקדמיה.

נתחיל בכך שהאוצר חוזר ומדגיש שישראל מוציאה על חינוך כאחוז מתמ"ג יותר מכל מדינה ב- OECD, כ 8.3%, לעומת ממוצע של 5.8% ב-OECD  ו – 5.4% ב- 19 המדינות האירופאיות (19EU) החברות ב – OECD. נתון זה נכון (Table B2.2). פחות מרבע  (כ-23%) מהוצאה כללית זו הולך לחינוך הגבוה (אוניברסיטאות, מכללות ומוסדות על תיכוניים אחרים), כמעט כמו ממוצע OECD וממוצע EU19.  אלו בד"כ הנתונים היחידים שמגיעים לידיעת הציבור.

ההוצאה לחינוך כוללת הוצאה ציבורית ((Public Expenditure והוצאה פרטית ((Private Expenditure . כאן ((Table B4.1, התמונה כבר משתנה: ההוצאה הציבורית לחינוך בישראל היא 6.6% תמ"ג,  כאשר   1.1% תמ"ג  הולך להשכלה הגבוהה. המספרים ב-OECD הם 5.4% ו- 1.3%  וב-EU19 5.3% ו-1.3%  בהתאמה. כלומר, בעוד ישראל מוציאה יותר הוצאה ציבורית על כלל החינוך כאחוז תמ"ג מהממוצע של ה-OECD ושל EU19, היא מוציאה פחות (משמעותית) הוצאה ציבורית על השכלה גבוהה כאחוז תמ"ג מהממוצע של ה-OECD ושל EU19. אחת המסקנות החשובות שניתן להסיק מנתונים אלו היא שמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל כבר "פרטית" יותר מזו של כל מדינה אירופית חברת OECD. רק בארה"ב, צ'ילה, קוראה ויפן "מופרטת" ההשכלה הגבוהה יותר מאשר בישראל.

תמונה עוד יותר ברורה מתקבלת כאשר בוחנים את ההוצאה על חינוך כאחוז מההוצאה הציבורית הכללית (Total Public Expenditure) על שירותים שונים ((Table B4.1. נתון זה מראה את "החשיבות" של החינוך בעיני האוצר יחסית לתחומים אחרים. כאן, ישראל מוציאה אחוז דומה לממוצע OECD (13.4%( וקצת יותר מממוצע EU19. אבל, הנתון המעניין באמת הוא אחוז ההוצאה על ההשכלה הגבוהה: ההוצאה הציבורית בישראל על ההשכלה הגבוהה היא רק 2.2% מההוצאה הציבורית הכללית, לעומת ממוצע OECD של 3.1% וממוצע EU19 של 2.9%.  להשוואה: דנמרק מוציאה על חינוך גבוה  4.6% מההוצאה הציבורית הכללית,  פינלנד- 4.1%, נורווגיה 5.3%, שוודיה 3.6%, שוויץ 3.6%, הולנד 2.9% וארה"ב 3.5%. כלומר, ישראל מוציאה על חינוך גבוה משמעותית  פחות יחסית לכלל ההוצאה הציבורית מכל המדינות שישראל משתווה ל- או מקדימה בדירוגים העולמיים של האוניברסיטאות (ארבע מתוך שבע האוניברסיטאות בישראל - העברית, תל-אביב, ויצמן והטכניון -  מדורגות בין 150 האוניברסיטאות הטובות בעולם, מתוך כ-5000 אוניברסיטאות!). אגב, הנתונים באותה טבלה גם מעידים על ההידרדרות בישראל יחסית למצב ב- 1995.

אילו מסקנות ניתן להסיק מתמונה זו (הנכונה ל-2004, כאשר המצב ב-2007 הורע עוד)? אמת שישראל מוציאה יותר כאחוז תמ"ג ממדינות אחרות על חינוך, אבל על כל תלמיד במערכת היא מוציאה פחות מממוצע OECD. כלומר, ה"כאילו" שיא מוסבר פשוט ע"י מספר הרבה יותר גדול במערכת יחסית לגודל האוכלוסייה מזה שבכל המדינות האחרות ב - OECD. שקר שישראל מוציאה הרבה כסף על חינוך גבוה. להיפך, מערכת ההשכלה הגבוהה, ובעיקר האוניברסיטאות, מורעבת בצורה קיצונית.  האוצר ושופרו משתמשים בצורה צינית לחלוטין בערבוב נתונים כדי לקדם רפורמות הרסניות בפלג היחיד במערכת החינוך שתפקד מצוין ברמה עולמית.

הבה נסכם:

1.         מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל כבר מופרטת. אחוז ההוצאה הפרטית בחינוך הגבוה גדול מזה שבכל מדינה אירופית חברת OECD, ונמוך רק מזה שבארה"ב, צ'ילה, קוראה ויפן. לפיכך, הסטודנטים צריכים להילחם על הורדת שכר הלימוד, מכיוון שהיא מגיעה להם בזכות.

2.         ההוצאה הציבורית על החינוך הגבוה בכלל, והאוניברסיטאות בפרט כאחוז מההוצאה הציבורית הכללית הינה מהנמוכות במדינות OECD. בהוצאה על המו"פ באוניברסיטאות כאחוז תמ"ג, אנו קרובים היום  לתחתית טבלת ה - OECD.  לאור נתונים אלו, הביצועים של האוניברסיטאות צריכים לעורר פליאה והערצה.

כל הדיון הנ"ל נמצא בעולם הסטטיסטיקות, וכידוע, עם סטטיסטיקה לא ניתן לקנות מוצרים במכולת. במדעים הניסיוניים כמו פיסיקה, הנדסה, כימיה, ביולוגיה ורפואה, חלק גדול מתקציבי המחקר מוקדשים לציוד וחומרים, שנקנים ב  - Hard Cash )דולרים או Euros). כאן, כל השוואה של תקציבי מחקר (או "הוצאה למחקר") כאחוז מגודל זה או אחר היא בלתי רלוונטית. מה שברור הוא שגם במונחים יחסיים, ובעיקר במונחים אבסולוטיים, תקציבי המחקר באקדמיה הם בדיחה גרועה. תוספת של 200 מיליון או 800 מיליון ₪ הפרוסים על 6 שנים הם לעג לרש. עם גידול התמ"ג באותה תקופה, תוספת כזו לא תשנה כלל את ההוצאה על מו"פ יחסית לתמ"ג, שתישאר קרוב לתחתית במדינות ה – OECD.