רק אני והלבד שלי...

עמדתי שם מקשיבה לקולות, למילים, לצלילים...

כאילו המילים נכנסו לי למוח ויצאו בשנייה לפני שהספקתי לקלוט אותן ואת מה שהן אומרות.

ניסיתי באמת שניסיתי אבל זה לא עבד,

אני מנסה  להפתח, להירגע ולא להילחץ מכל שיחה

אבל לא הולך לי

אני נסגרת כל הזמן נזהרת בונה חומות

מלבנים גדולות שאף אחד לא עובר את החומות האלה ומי שמנסה מוותר...

הן גבוהות מידי, עמידות מידי אין חריץ פיצפון או פתח לאוויר...

החברות מדברות אני מקשיבה אבל לא קולטת,

אחרים מדברים, שואלים שאלה אני נלחצת עונה שאלה קצרה וישירה

שלא תיצא לי שאלה מסורבלת ומוזרה.

חושבת על הכל איך זה ישמע איך זה יצא!

המוח שלי מתפוצץ ממחשבות שיוצאות וניכנסות וחלק נתקעות ופונות...

אני שונאת אנשים! החברה עושה לי רעה!

יש עוד חמישה ימים של לימודים והם מרגישים כמו הימיים הכי אורכים שהיו לי

אי פעם!

את החברות אני לא יכולה לשמוע יותר אני מרגישה שאם אני ישאר

איתם באותו מקום יותר מ-5 דקות אני יתפוצץ אליהן!

ועם אנשים אחרים ניסיתי באמת שכן אבל לא הולך...

בגלל אותן החומות...

רק שמישהו יבואו וישבור כבר את החומות!!!