כשאני מעבירה פעולות של התנועה לחניכים שלי,
אני מבחינה בתמימות שלהם, בחוסר מודעות למה שאורב להם מחוץ לכנפיים של אבא ואמא,
אומנם גם אני עוד לא מחוץ לכנפיהם, אך בגיל הזה אני לאט לאט כבר מחפשת כמעט כל דבר
שאוכל להיות איתו שלמה ולאמץ אותו לזהותי.
לא אגיד שלא קשה בדרך, אני נתקלת בדברים מזוייפים והם מכבידים על ההרגשה,
לעיתים אף לא מצליחה לישון, ובכל נשימה האנחה שיוצאת כבדה יותר..
והדמעות, לפעמים משחררות, ולפעמים שותלות אותי במקום,
מבלבלות את המחשבות, ואני מפחדת, כמו כל אחד...
אך גם כשרגליי נוחתות באדמה זרה, ואין לי שום דבר מלבד את עצמי,
אני לוקחת איתי עמוק בלב את האהבה והתמיכה מהאנשים שחשובים לי,
מאותם אנשים שבטוב וברע אני יכולה למצוא אותם..
משם אני צומחת.. עם הזמן פורחת.
הייתה תקופה לא קלה,
אך במבט לאחור אני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי,
רק מתחשלת, לומדת וממשיכה אל היעד הבא.
ואני מעריכה, מכל הלב, כל דבר אמיתי וטוב שמעלה לי חיוך קטן..
נוצרת במוחי את אותם זיכרונות המתוקים..
ביום שישי האחרון הייתה מסיבה..
היה נחמד..
בלאגן, נו אתם מכירים את תרבות הבילוי של חבר'ה בגילנו ^^
הכי חשוב לי שהייתי איתו,
כן יצאנו, ישבנו.. חשבתי שלא יהיה משהו מיוחד,
כרגיל שתיקות שלא אומרות שום דבר..
מסתירות את כל הרגש.
אבל לא, היינו בטירוף חושים, אולי בגלל האלכוהול?!
ואולי כי פשוט הספיק לשנינו, ולא רצינו להפגע יותר.
בכל אופן, דיברנו על מה שהוא יצטרך לעשות כדי לשמר את הקשר,
והשבוע בהחלט היה שיפור, הוא הקפיד לעשות את מה שביקשתי ממנו..
ואני מקווה שמכאן זה רק יילך ויתפתח לטובה,
תקופה של "באנו חושך לגרש".. (:
חסר לי משהו, ואני לא יודעת מה.
And she weeps on my arm
Walking to the bright lights in sorrow
Oh drink a bit of wine we both might go tomorrow
Oh my love
And the rain is falling and I believe
My time has come
It reminds me of the pain
I might leave
Leave behind
בבלוג זה
בכל הבלוגים
