"תכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים
שאשאר לבד ונישבר לאט
תוותרו כבר ותלכו מפה
שאוכל כבר לצעוק בשקט
בלי המבט הקרוע שלכם
שנישאר לבד ונישבר לאט
אבות ובנים סבתות ונכדים
הלב של אמא מתפוצץ מי אשם לה מי אשם לי
מי יפרד ממי
אבא בוכה על בן בוכה אבא
תכף אני ארצה שתלכו מפה
לא מפחד ליפול
לא מפחד לגדול
לטבוע או לשוט
לחיות או למות"
לא יודעת מה זה, לא יודעת מה ההרגשה הזאת.
להיזכר בכל החברים בוכים..
"ילדים גדולים" "גברים" "לא בוכים בחיים"
פתאום לראות את הבנאדם הכי קשוח או הכי מצחיק בוכה.
לתאר את זה..לחשוב מה היה שם
"רוצו, תסעו, תמהרו...תעזרו להם..פגע בהם טיל"
והם רק רצו לעזור..הם רק נסעו בטנק להביא פצועים.
לחשוב על מה שקרה בפנים..
מוות מהיר או מוות איטי?
הם סבלו? הוא סבל? הם צעקו? הוא צעק?
הם בכו? הוא בכה?
היה להם רגעים טובים? הם צחקו? דיברו? נהנו קצת?
מה היה שם?
נ.ט "נגד טנקים"
ערבים מזדיינים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
