הוא תמיד אומר שאני יותר יפה כשאני מחייכת.
סוף סוף הצלחתי לגנוב אותו לכמה שעות,כמה שעות "שלי",שעות שאין סביבנו אנשים בכלל,שעות שאנחנו יכולים לדבר על הכל בלי להקשיב לרחשים מסביב,מי בא ומי הולך.
היינו בדרכנו לים המלח.
אני נהגתי,הוא הניח את הרגליים על הדש-בורד והכיסא היה שעון קצת אחורה.
הוא שיחק לי בשיער. אני אוהבת שהוא משחק לי בשיער. שיער זה חלק מהגוף שרק מי שקרוב אליי מורשה לגעת בו.
אף פעם לא הבנתי למה הוא חוקר אותי ככה,בודק כל וריד בולט,כל סתימה בשן,כל שערה מיותרת. מצד אחד,זה מרגיש לי לא נוח שסופרים לי את הפגמים, אבל מצד שני לפעמים אני שואלת את עצמי אם זו הדרך שלו לזכור אותי כשאני לא אהיה שם יותר.
אני תמיד מקווה שזו האופציה השניה. הוא פשוט מנסה לזכור כל חלק בי.
אני אוהבת את הקול שלו,הוא מרגיע אותי.. אפילו כשהוא כועס הקול שלו מרגיש לי כמו הקול של הרוח כשיורד גשם.
יש בו שקט שאפשר רק להתאהב בו.
אני לא רוצה להיות עוד אחת שקונה לו לבבות,מביאה לו שוקולדים ואומרת לו ש"זה נועד להיות".
אני לא רוצה להגיד לו שהוא אהבת חיי,שאני והוא זה לנצח.
כי אני לא רוצה לשקר לו. אני רוצה לעמוד מאחוריי המילים שלי.
הוא זה שתמיד אומר לי לעמוד מאחוריהן.
אני גם לא אוהבת לשאול אותו על מה הוא חושב כי לא תמיד זה באמת מעניין אותי.
אני לא מסוגלת לכתוב לו מכתבים וגם לא רוצה שהוא יקריא אותם לבאות אחריי.
אני לא מפחדת לחשוב על זה שאחריי יהיו עוד כמה עד שהוא ימצא את האחת. לגיטימי.
אני נוסעת בשעה הכי מעצבנת. שעה שהשמש בדיוק על הפרצוף שלי וגם הסוכך לא מועיל במיוחד.
עכשיו אנחנו כבר מתווכחים.
הוא אומר שאני ילדה קטנה ואני אומרת שהוא אדיש.
הוא אומר שאני תשומתית ואני אומרת לו שהוא קר.
וככה אנחנו מתווכחים כל הדרך לים המלח. עכשיו אני כבר מצטערת שנסעתי אותו,עכשיו אני כבר לא רוצה יותר שעות "שלי" איתו.
עכשיו אני רוצה להיות לבד,בחדר שלי,בחושך ולחשוב מה אני לעזאזל עושה איתו?
הוא שוב מלטף לי את השיער. הוא ממשיך לכיוון הירכיים שלי. אני שונאת שהוא עושה את זה. הוא יודע שאני הכי אוהבת שהוא מלטף אותי בירכיים. זה הכי נעים.
עכשיו אני כבר שוב מחייכת.
הוא מתקרב לאוזן שלי ולוחש "את יודעת שאת חשובה לי,נכון??"
אני לא יכולה עליו.
פעם אפילו אמרתי לו שהוא יכול לעצבן אותי עד התמוטטות עצבים והחלק הכי עצוב זה שאני תמיד נכנעת לחיוך שלו,למילה שלו.
אני תמיד סולחת לו אבל הוא יודע שגם לסלחנות שלי יש קו אדום ברור מאוד.
שעות "שלי".
רק אני והוא,
עכשיו אנחנו כבר עוצרים במקום שמתצפת על כל איזור ים המלח.
עכשיו הוא רק שלי,הוא רק איתי,המחשבות שלו מנותבות רק אליי והשפתיים שלו מנשקות רק אותי.
הידיים שלו מלטפות רק את שלי והגוף שלו חודר רק אליי.
אני לא רוצה להיות כמו כולן,
אני רוצה להיות אחרת..
שונה.
אני אוהבת אותו.
יותר ממה שהוא יודע,יותר ממה שהוא מרגיש.
ויום אחד,הזמן יעבור ויבואו אחריי רבות ואולי גם איתן הוא יסע בשעות הכי מעצבנות של השמש לים המלח ויתווכח איתן ואז שוב ילטף.
אבל לי זה כבר לא משנה..
אני רוצה שהזיכרון הכי חזק שלו יהיה ממני.
עכשיו אני כבר מחייכת..
הוא תמיד אומר שאני יותר יפה כשאני מחייכת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
