תחילה נבראו השמים. ואז הארץ. והאם השמים היו כחולים? האם הארץ היתה פוריה?

הכל התחיל ונגמר לפני קצת יותר 60 שנה. נדמה לך כי המקום הזה לא התקיים עלי אדמות, שכן אם תביט מחלונך תראה אנשים. תראה גופים מהלכים עם נשמה בתוכם ורצונות. תראה שיער, ותראה גפיים, ותראה בגדים, ולפעמים חיוך. אבל אתה תראה, וזה חי, וקיים, ונושם!

ותאמר "הרי בני האדם הם!" ותקפוץ חיש מהר אל תוך זרעותיהם. אך בשל משקפיהם הכהות הם לא ישימו לב לקפיצתך, כן לא יושיטו ידיהם ותמצא עצמך על מדרכה. ספק קרה ספק חמה, אין טמפרטורה מפאת המכה. והנה הזדקפת, "הטעויות קורות, זה אנושי!" תאמר ותחזיר חיוך לפיך. תמשיך להסתובב ברחוב ותתווכח לאיש שגונב לאישה אחרת את הארנק. היא בתגובה מסננת איזושהיא קללה, סגנון "כל הערבים בני-". 

לאחר מכן, תמצא עצמך בכיכר. בכיכר אלפי אנשים וכולם שרים שיר אחד - על הרמוניה ואחווה. ולכולם ניצוץ בעיניים. והנה, תראה את אותו אדם המנהיג את הכיכר מת משלושה יריות. על ידי עוד איש. שרצח אותו. ותאמר, "הרי הוא בן-אדם, זו דעתו".

אתה מגיע אל תוך מבנה אדום. אחד שצלמו אותו מאתיים אלף פעם, כדי להנציח שמות. אתה רואה תיל. אתה רואה שלג ואתה רואה בניינים. אבל אתה לא רואה את הסוף. אתה חווה קור שקשה מלתארו ומנסה רק לדמיין איזו מן מציאות היתה פה. אבל הקירות לא מדברים. השלג לא בוכה. הבניינים ההרוסים לא קמים על תילם כלא עברו 60 שנה ואתה מתייסר. "המקום הזה שריר וקיים," אתה מסנן לעצמך, כעומד על סט הוליוודי. וזה מחמיר. אתה נכנס אל תוך שדרה אירופאית יפה להחריד, עם צריפים אדומים, עצים, שלג. ולפתע אתה מזהה בניין עלוב. את תואר ה"שירותים" לא היית מעניק לו. אתה נכנס פנימה ומגלה חדר ריק, לאחריו עוד חדר, קצת כחלחל. אתה מנסה לא לנשום. אולי תצליח להבין, ולו רק במקצת, את מקשת האנוש שנחנקה למוות פה. אתה ממשיך לחדר הבא. מפחיד לומר שזה נראה קצת כמו תנור פיצה. אתה יוצא משם, מבועת מעצמך, שטרם הזלת דמעה אחת קטנה על המתים.

כל אחד הוא עולם ומלואו, אתה מסנן כמעט בלי רגש. 

והנה אתה נצב מול סלע ענק. לך תבכה עכשיו, מול הסלע הזה באמצע היער. היער כל-כך קר למרות שזה אחד הימים היותר חמים. קר מרגשות, כאילו העלים מעצמו צלם אנוש. כאילו האדם לא נברא בצלם, האדם נברא כחיה, הרי משם יסודו. בכל אחד מבני-האדם אלוהים קטן, ברוא קטן, יוצר קטן, בוחר קטן. וכשהוא מאבד אלוהים זה, הוא לא יותר טוב מבהמה, מחיה, המונעת על ידי יצרים. וזה היה התירוץ, הרציונאל, לכל התכנית הבלתי אפשרית הזאת. החושך יורד, הסלע מואר אך ורק על ידי נרות נשמה. שינקמו את נקמת מותם.

והנה אתה, בתוך צריף מאובק, שבו נעליים כלואות. אתה שומע על הימלר, שטען שהמוסר שלהם הוא המוסר הטוב ביותר. אתה שואל את עצמך אם יש טוב שהוא טוב יותר מהטוב שלך. אם אתה עונה ש"זה בסדר", אתה מבין שאתה נכנסת ללופ אינסופי בו אתה מאפשר לרוע להשתלט על האדם. אתה מאפשר למוות לחלחל בכל נקיק ולשנאה לפעם בכל לב. אתה לא שומר על הטוב הנכון והאמיתי שלך. ואין טוב ונכון שונה לחלוטין. יש טוב אחד. הטוב האחד הזה, זה אתה. הטוב והאחד הזה, זה אני. והטוב והאחד הזה, זה אנחנו, ששנינו חיים.

ביומך האחרון אתה מבין שגם הארי פוטר לא רחוק מהמציאות. כנראה, שבאמת יש משהו שמעבר ליחידה פועמת. יותר ממוות או מחיים, יותר מנשימה אחרונה. משהו שאינו מקדש את המטרה בשום צורה, אך מקדש כל אחד ואחד מהלוקחים בה חלק. שגם המאבק ההבלתי-אפשרי על פיסת החיים האחרונה שלך, המאבק של השלדים המהלכים בחיילים החסונים, בעזרת הלך רוח, מסתבר, שאפשר הכל. המרד משנה את כל התמונה הנפשית. וזה לא רק בשביל שלוש שורות בהיסטוריה. זה בשביל עם שלם, בשביל האנושות כולה.

כי בן האדם לא יירה בלב אחיו.

והטוב הזה, הו, הטוב הזה, ידידיי,

הטוב הזה הוא רק ורק אתם.

שמרו עליו, טפחו אותו,

הלחמו עבורו.

עם שובי מפולין,

דצמבר 2010.