לאחרונה אני מוצאת עצמי בין רכבת לרכבת, בין ספסל לספסל, בין שני עולמות כה שונים שמכילים את השלם.
זה בהתחלה היה נחמד, אפילו נחמד עד מאד; חיי הזוהר ההו-כה רחוקים הפכו להיות החיים שלי, אך לאט -לאט הרגשתי את זה משתלט עלי.תכן שהדב

הופך לעומס, לא לנטל. 
ואז נאמר, "דברים גדולים לכדי בריחה מעצמך". ייתכן שכך הדבר, בעצם, בוודאי שכך הדבר.
לאחר הטהרות, אין יותר טוב מלנסוע, לנסוע רחוק מהבית.  להתמכר לעולם אחר, גדול יותר, משמעותי יותר. ספק, משמעות גדולה לחיי הדלים.

ואז, לאחר כל הרעשים, העשן, הכרטיסים, הכסף וההודעות הממוחשבות... אני מגיעה הביתה. לפעמים עם זרועות פתוחות ולפעמים בלית ברירה.

אני לבד אז. עם עצמי

בלי זוהר נוצץ ומשלה, איזו הילה זוהרת של טוב בעולם תפל; בלי איזושהי מהפכה גדולה על כתפי. 
רק אני, השיער, המשקפיים והמשא שאני נושאת עליי. ואז, אז אני משתדעת.

ואז האמת מגיעה;

בלי שותפים, בלי חיבוקים

ובעיקר בעיקר

בלי אהבה.

אירוני יהיה לומר שאין בי מספיק מקום להכיל דברים בחיי.